כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שנה עברה מאז הטבח הנוראי שבוצע נגד הדרוזים בסוריה. אלפים נהרגו שם, בתים נשרפו. עד עכשיו 38 יישובים כבושים על ידי ארגון הטרור דאעש והחבורה שלו ושלטון הטרור של אל-ג'ולאני, ונשים וילדים עדיין חטופים ומוחזקים על ידי ארגון הטרור. אני אומר לכם, את הטבח הזה ניתן היה למנוע, ואני אומר, ישראל יכלה למנוע את הטבח הזה, ממשלת נתניהו יכלה למנוע את הטבח הזה. כי נתניהו הבטיח חודשים לפני הטבח, עם שר הביטחון ישראל כץ, שלא ייתן לאף אחד לפגוע בדרוזים, והדרוזים אחים שלנו. חודשים לפני הטבח.
לפני שהתחיל הטבח הזהרנו, עלינו לתקשורת, אמרנו ששיירות עולות לכיוון הר הדרוזים, לכיוון א-סווידא והיישובים מסביב, על מנת לבצע טבח. הזהרנו את הממשלה, דיברנו עם כל האחראים בממשלת ישראל, כולל ראש הממשלה. חיכו, חיכו, והטבח התבצע ואנשים נרצחו, נשחטו, נשרפו, הושפלו, נשים נאנסו, בתים נשרפו. ואחרי זה, מה? עלה מטוס אחד, טיל ליד ארמון הנשיאות עצר את כל הטבח.
תגידו לי, איך אני יכול להאמין שלא היה ניתן למנוע את הטבח בהתערבות ישראל בזמן? מטוס אחד, טיל אחד. ואל תשכחו שדרמר נפגש עם א-שיבאני – דרמר כשר בממשלת ישראל, א-שיבאני כשר החוץ של סוריה, נפגשו יום לפני הטבח. יום לפני הטבח. וטיל אחד עצר את המשך הטבח אחרי שאלפים נרצחו. אני לא יכול שלא לחבר אחת ועוד אחת ועוד אחת ולהגיד את זה בצורה ברורה: ממשלת ישראל יכלה למנוע את הטבח ולא הצילה את הדרוזים כי חיכתה. יכלה למנוע את הטבח בכלל, ולא היה צריך לעשות אזכרה לאותם נרצחים. אני אומר לכם, לא נשתוק, לא נשחרר את הנושא הזה ולא נעזוב את הנושא הזה עד שיהיה פתרון לדרוזים בסוריה.
אני אומר לכם, אנשים הפסיקו לקנות את מה שאתם אומרים. אנשים רוצים תוצאות. עד עכשיו 38 יישובים מפונים, יותר מ-100,000 אנשים מחוץ לבית שלהם, פליטים בתוך א-סווידא. אבל נתניהו הבטיח שיהיה מעבר בטוח בין ישראל להר הדרוזים. עד עכשיו אין שום מעבר בטוח, שום מעבר בטוח אין, ואין יום שאין ירי ואין עוד הרג ועוד רצח ועוד חטוף ועוד השפלה, ועדיין הם במצור. מי שמבטיח, במיוחד ראש ממשלה של מעצמה כמו ישראל, צריך לעמוד בהבטחה שלו. אפילו הבטיחו להם – לפחות אלה שגרים מסביב לחרמון, הדרוזים שגרים מסביב לחרמון – להביא אותם לישראל לעבוד. ההבטחה הזאת הייתה לפני קרוב לשנה; עד עכשיו אחד לא נכנס לעבוד כאן במדינת ישראל. הבטיחו להם.
אז תשכחו מכל ההבטחות. אני אומר לאנשים בסוריה, לדרוזים בסוריה: אתם תהיו מאוחדים, אתם תחליטו על הגורל שלכם, כי אתם יכולים לקבוע את הגורל שלכם. אם תמשיכו להאמין לאותן הבטחות, אתם רק תפסידו. אם תמשיכו להיות מאוחדים, אף אחד לא יכול לפגוע בכם. יש לכם כוח עצום. יש לכם אהבה לאדמה, לבית. בשורשים שלנו אנחנו, הדרוזים, לא עוזבים את הבית ולא עוזבים את מקום המגורים שלנו, אז תישארו עם שורשים בתוך האדמה, ואף אחד לא יפגע בכם.
לנושא השני שאני רוצה לדבר עליו, נושא אחר לגמרי. ביום חמישי נסעתי לחיפה לניחום אבלים אצל משפחת פייסל, שנרצח הבן שלהם בגיל 17. סיים לימודים, כיתה י"ב, נרשם ללימודים אקדמיים, נסע למכולת לקנות שתייה; מגיע רכב, עוצר, יורה, וכל מי שנמצא ליד המכולת, הקיוסק – שני נרצחים, ויאם פייסל וג'ונתן חורי. פגיעה בראש. אחד נקבע מותו במקום, אחד בבית החולים, עוד פצוע אחד קשה ועוד פצוע אחד. שני פצועים ושני הרוגים – שני נרצחים בעצם, שני פצועים ושני נרצחים.
אני מגיע לנחם אבלים שמונה ימים אחרי המקרה, תשמע, היושב-ראש, שמונה ימים אחרי המקרה, ואני שואל את האבא: הגיעו אליכם מהמשטרה לחקור אתכם? לשאול אתכם? הרי איבדתם ילד, אני לא יודע מה להגיד, ילד, נער בן 17. מישהו בא לחקור? לשאול? להגיד מה קרה כאן? הוא אומר לי: לא, אף אחד לא הגיע אלינו, אף אחד לא שאל אותנו, אף אחד לא חקר, לא שאל. הילד הזה לא קשור לארגוני פשע, לא קשור לפשיעה, גם הילד השני, ממשפחת חורי, גם הילדים שעמדו שם. אבל המשטרה לא ראתה לנכון להגיע אל המשפחה לחקירה, לשאול מה קרה, איך אנחנו מתקדמים בחקירה.
אני קורא קודם כול למשטרה – אני כבר הייתי אצל הרבה משפחות אחרי אסון שהילדים שלהם נרצחים, הבעלים שלהם נרצחים, הבנים שלהם נרצחים. המשטרה לא מגיעה, לא חוקרת, לא שואלת. אני לא יודע מי מנחה אותם לא לשאול את המשפחות ולא להגיע אליהן ולחקור אותן. לכן אחוז הפיענוח הוא פחות מ-10% בחברה הערבית, כי זה לא מעניין אף אחד. עוד נרצח ועוד נרצח, זה מספר. 155 נרצחים בחברה הערבית, זה מספר. אבל ה-155 – אלה משפחות, אלה ילדים, אלה הורים, אלה נשים, אלה אימהות. אבל זה לא מעניין אף אחד.
אנחנו נחליף את הממשלה הזאת. אני אחליף את השר בן גביר ואני אהיה השר לביטחון פנים. אני אומר את זה בצורה הכי ברורה: אנחנו נחזיר את המשילות למדינת ישראל. נטפל בכל הפשיעה שמשתוללת ובכל ארגוני הפשע. הם יפחדו, לא האזרח יפחד.
אני לא אאפשר שאזרח יפחד וארגוני הפשע חוגגים.
765 מילים של חמד עמאר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.