הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה

אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, הבית הזה מתנהל השבוע כאילו נגמרה המלחמה – אפשר כבר לדאוג לעריקים, אפשר להמשיך לגבות השתמטות, אפשר להתעסק בתפקידים ובפיצול סמכויות, בערוצי התקשורת. אבל המלחמה עדיין כאן. הלוחמים שלנו גם בשעה הזו בתוך לבנון מסתערבים באיזה שיח עם מנות קרב, רודפים אחרי מחבלי חיזבאללה, או בדרום, ממשיכים לפוצץ מנהרות כדי שלא יבואו שוב מחבלים לבארי או לשדרות, בסמטאות ג'נין רודפים אחרי טרוריסטים. והם רואים היטב שבבית הזה, בשבוע הזה, מעדיפים עריקים על לוחמים, ממשיכים לקדם חוקים דחופים למען משתמטים כדי להקל על משתמטים ולהכביד את העומס דווקא על אלה שמשרתים. כך נראית יריקה בפרצוף של גיבורים.

במחלקות השיקום נאבקים הפצועים במלחמה שאחרי המלחמה. היא אף פעם לא נגמרת – כל יום מחדש ללמוד לצעוד בלי רגל, לשרוך שרוכים בלי יד, ללכת בלי לראות. המלחמה הזו אף פעם לא נגמרת. בשיבא, במחלקת השיקום, החדרים מפוצצים. אין מקום. רק פה יש אשליה שהמלחמה נגמרה. שם יש פצועים בתוך חדרים במלוניות, כי אין מספיק חדרים במחלקות לכל הפצועים. שם מרגישים את המלחמה היטב. ואז הם רואים חברי כנסת שהולכים לבקר משתמטים בבתי כלא במקום לעבור במחלקות השיקום ולבקר את הגיבורים שלנו.

יש פצועים ששואלים מה הקשר בין הכאבים והצרכים שלהם לבין הדברים שמתעסקים בהם בכנסת. ליד המיטות שלהם יש משפחות שחרדות לגורל הבנים והבנות שלהם, כי כשפצוע נפצע, כל המשפחה נפצעת. וכשבטלוויזיה בחדר יש איזשהו שידור מהכנסת, הם מעבירים ערוץ, כי הם לא מצליחים להבין מה הקשר בין מה שמתעסקים פה לבין החיים שלהם, ואולי כי בסביבה שלהם כולם מושיטים יד וכולם עוזרים, והם לא מצליחים לחבר בין הטוב שיש שם, במסדרונות של בתי החולים, לבין הקטטות הרעות שיש פה בכנסת.

בקריית שמונה הפצועה והחבולה ובכלל ביישובי הצפון, שעוד מחכים להבטחות שימומשו מהכנסת הזו, או ביישובי העוטף, בקרווילות של המפונים מהקיבוצים, שאפילו עכשיו עוד לא חזרו הביתה, שואלים: מה בין מה שעוסקים פה לבין החיים שלהם? תראו את סדר-היום של הכנסת השבוע ותראו את החיים של הישראלים ותבינו מהו ניתוק. הלוחמים, המשפחות, הפצועים – כולם מסתכלים עלינו, העיניים שלהם עלינו. נראה לי שבשבוע כזה כולנו צריכים להשפיל מבט בפניהם. תחושה קשה שהכנסת הזו לא ראויה להם. תודה רבה.