אדוני היושב-ראש, אדוני השר, חבריי חברי הכנסת, היום כנסת ישראל תצביע על חוק כל כך מוצדק, שרשום על המסך, חוק-יסוד: לימוד תורה. בכנסת ישראל, כנסת היהודים של העם היהודי, כשמעבירים חוק, החשיבות שלו היא מכמה היבטים: במדינה שהגיעה לנו מכוח מתן התורה וזו מדינת היהודים, כפי שמופיע במגילת העצמאות, מדינה יהודית ודמוקרטית. וערך יהודי הוא חוק-יסוד: לימוד תורה, שלראשונה, גם אם לא חשבנו שנצטרך להגיע למצב הזה – אבל צריך לזכור, אין חוק שמוגדר כחוק שוויון, אבל במהלך השנים בג"ץ ובתי המשפט לקחו את ערך השוויון כחקיקה עליונה, והשאירו בצד את מה שלא נראה כשוויון, ולכן נזקקנו לכך.
אז חוק-יסוד: לימוד תורה, יש לו שתי מטרות: קודם כול, בהיבט ההצהרתי, כל לומדי התורה, כל בני הישיבות, שכבודם ודמם וכל הליכותיהם נרמסו בשנתיים האחרונות ללא הרף – בדיוק שמים אותם במקום הנכון, בלי לזלזל בשום דבר אחר. תמיד כשאומרים על א', שואלים: אבל מה עם ב'? אין לזה שום קשר. כל אחד, בערך הנכון שלו ובקונטקסט הנכון, צריך לקבל את המקום שלו כאן במדינת ישראל. ובוודאי שלימוד תורה הוא ערך עליון.
אז בצד ההצהרתי, וכמובן בצד המשפטי, פעם אחר פעם בתי המשפט פסלו חוקים, כמו חוק טל, חוק גיוס כזה או אחר, פסלו אותם בשם ערך השוויון. כעת בכל דיון שיהיה לבית המשפט, ברגע אחד שירצה לדחוק את הכול, הוא יצטרך להתחשב לחלוטין בחוק כל כך חשוב, שנקרא חוק-יסוד: לימוד תורה, כשאתה שם אותו כערך אמיתי, ערך משמעותי במדינת ישראל, ערך יסוד.
שמעתי בדיונים האחרונים חלק מהשופטים, שופטי העליון, שאמרו: לא, אל תגידו לנו: אל תדונו בחוקי-יסוד; אנחנו יכולים לדון בכל דבר. איך זה נראה פתאום פשוט לבית המשפט העליון לומר בצורה ברורה ובוטה: אני אחליט במה אני נוגע, במה אני לא נוגע; איזה חוק נקרא חוק-יסוד; איפה יש פסקת התגברות ואיפה אין. אני לא מדבר רק על החוק הזה. חוקים שהקואליציה כאן העבירה במהלך הארבע השנים האחרונות נשלחו פעם אחר פעם בהינף יד למגרסה על ידי בית המשפט. צריך לזכור שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהועבר באישון ליל ב-30 ומשהו קולות, עליו מתבססת כל כך הרבה חקיקה, כל כך הרבה דרישות לדברים שאף אחד לא מצליח להבין, והם יסודות שרומסים חקיקה של הכנסת – לעומת החוק הזה, שעבר בקריאה ראשונה ביותר מ-60 קולות, ואני מאמין שגם בקריאה השנייה והשלישית יעבור ביותר מ-60 קולות. בית המשפט לא יוכל לזרוק למגרסה פעם אחר פעם את עבודת הכנסת ואת ההחלטה של העם ששולח את נבחרי הציבור, שעושים פה עבודה, עבודה מקצועית, עבודה חקיקתית, לשים את שלוש הרשויות לפחות באותו מקום, לפחות: הרשות השופטת, הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.
לכן אני חושב שדווקא בימים הללו, ימי בין המצרים, ערב ראש חודש אב – בית המקדש הראשון נחרב על כל העבירות שבתורה: עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, ולאחר 70 שנה הוא נבנה. בית המקדש השני, שנחרב על שנאת חינם – עד היום אנחנו לא מצליחים לבנות אותו, כי נבנה אותו רק באהבת חינם.
לכן דווקא אמירה כזאת היא אמירה מסנגרת על העם היהודי, על עם ישראל. ואני מאמין שישנם עוד חברי כנסת שבתוך-תוכם – ואני גם יודע – שבתוך-תוכם יודעים שצריך לשים את היסוד הזה ואת הערך הזה במקום נכון, אבל עושים את ההפך בגלל צרכים קואליציוניים. תודה רבה.
503 מילים של אוריאל בוסו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.