הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, ראשית אני אתחיל בגילוי נאות: אתמול בוועדת החוץ והביטחון חבר הכנסת פרוש, שיש לי איתו מחלוקות רבות אבל אנחנו יודעים גם להסכים על דברים מעטים – בדיון שעוסק בהארכת השירות הסדיר לחיילי החובה, ביקש ברוב חוצפתו מחברי הכנסת לעשות גילוי נאות על מי מבני משפחתם מקרבה ראשונה משרת בצה"ל וייהנה מהארכת השירות והתגמול שלצידו. לא הייתה חרפה כזאת בבית הזה, שחבר כנסת שכל מה שהוא דואג לו זה למגזר שלו, להפסקת מעצרים, לשוד הקופה הציבורית, מבקש מחברי כנסת להצהיר מי מבני משפחתם משרת בצבא, ואולי ייהנה מאיזושהי הטבה בעת הקשה הזו לעם ישראל, ביטחונית, חברתית, כלכלית.

אז אני אתחיל בגילוי הנאות: אני אימא לחייל ביחידה לוחמת; נפצע לפני כחודש. לפניו עוד שיקום ארוך, אבל אני מקווה, בעזרת השם, שלקראת סוף השנה האזרחית הזו הוא יוכל לחזור גם לשירות משמעותי.

אמן. תודה. אני יודעת שזה מכולם. ואם אנחנו נצליח לעמוד בדרישות הצבא לגיוס חיילים נוספים או הארכת שירות החובה לחיילים המשרתים, והבן שלי, שיהיה בריא, יחזור להיות לוחם, יכול להיות שגם השירות שלו יוארך, והוא ייהנה מאותו מענק לחיילים התורמים. זה הגילוי הנאות שרצית, חבר הכנסת פרוש? לזה אתה מביא את הבית הזה? לזה אתה מביא את החברה הישראלית? אני בטוחה שכל חברי הכנסת שיש להם קרובי משפחה מדרגה ראשונה שמשרתים יצהירו על כך בגאווה, כולל יושב-ראש הישיבה הזו. אנחנו גאים בזה, אנחנו לא מתביישים בזה, ואנחנו חושבים שלחיילים האלה מגיע עוד, אם הם נותנים עוד, בוודאי, מה השאלה?

אבל אנחנו זוכרים שכל זה מגיע על רקע חוסר היכולת של הקואליציה הזו בכל השנים האחרונות להעביר חוק גיוס שיאפשר למגזרים נוספים להתגייס ולתרום ולהיות חלק מהמאמץ הישראלי. הקואליציה הזו הייתה יכולה להעביר מתווה גיוס עוד בתקופת יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון הקודם, והיא בחרה לא לעשות את זה. אחרי 36 דיונים שקיימנו בוועדת החוץ והביטחון עם היושב-ראש הנוכחי, הקואליציה הזו בחרה לא להביא את המתווה להצבעה במליאה, כי היא ידעה שהיא תיכשל בזה, שחברי כנסת מהקואליציה לא יתמכו בזה, במתווה שלהם עצמם.

אני לא אוהבת את המתווה הזה שמציע יו"ר ועדת החוץ והביטחון, אבל לא בגלל זה לא הביאו את זה למליאה, לא בגלל האופוזיציה – בגלל הקואליציה, שהיו בה כמה צדיקים שאמרו: זה לא מתווה טוב, זה מתווה שלא עונה על צורכי הביטחון. ואל תתבלבלו, אין שום קשר להערכה שיש לנו לעולם לומדי התורה, אבל אנחנו יודעים שאפשר לאפשר גם לחלקים מסוימים להיות עילוי בתורה ולא להתגייס, ואולי אחר כך גם לא לעבוד, אבל אחרים, שאינם עילוי בתורה, יכולים להתגייס. ואנחנו רואים את בני הציונות הדתית, שהם יודעים גם להיות חכמים בתורה וגם לעשות שירות משמעותי. זה לא פטנט שאני החילונית המצאתי, זה רבנים חכמים ובכירים מכשירים, רוצים, מעודדים, ואנחנו יודעים שאפשר לעשות את זה. והדיבור פה כאילו למישהו מאיתנו עולם התורה לא חשוב, הוא אותו דיבור מפלג, משסע, שאני מאוד מאוד משתדלת לא להיגרר אליו. אבל בימים הקשים האלה, אחרי שמחליטים בוועדת החוץ והביטחון להביא פה למליאה חוק על הפסקת מעצרים של עריקים רק ממגזר אחד, ומהצד השני על הארכת השירות לחיילי הסדיר, שגם כך מקריבים את חייהם, פשוט מקריבים את חייהם – אי-אפשר שלא לצאת בזעקה כנגד הדבר הזה.

אני צריכה להמשיך בגילוי הנאות, כי יש לי גם בת שהיא תומכת לחימה, ויכול להיות שגם השירות שלה יוארך במסגרת צורכי מערכת הביטחון. יש לי גם בעל שהוא מילואימניק. נכון, הוא כבר לא בגיל החובה למילואים, הוא בן 52, והוא קצין לוחם בחטיבת אלכסנדרוני. הוא לא היה צריך לקבל צו, והוא לא ידע איזה מענק הוא יקבל ב-7 באוקטובר כשהוא קפץ להגן על אזרחים. וגם אם הוא לא יקבל שום דבר, כמו הבן שלי, הוא ימשיך ויבוא, הוא ימשיך ויגן. אנחנו לא מחפשים איזו מלחמה כדי להיות ברווחה כלכלית ממנה, שלא תטעו. אני אומרת את זה כי אני יודעת שיש מסרים כאלה שעוברים. הלוואי שהיינו יכולים לחזור לחיינו המשפחתיים השלווים, השקטים.

יש פה אנשים בבית הזה שלא יודעים מה זה הפחד מדפיקה בדלת, מה זה אימא או אבא ששבועות לא נרדמים בלילה כי הם מפחדים מדפיקה בדלת. הם לא יודעים. הפער בינינו נהיה כל כך גדול, ואני מרגישה שלי אין איך לתקן את הפער הזה. כשהם שומעים רכב באמצע הלילה נכנס לרחוב, הבית כבר לא ישן, וזה לא יעזור שקצינים בכירים בצבא יגידו לי: הרכב לא נכנס לרחוב, הוא מחנה בחוץ, והקצינים ככה צועדים ברגל אל הבית של אותה משפחה. יש פה ציבורים שבכלל לא מבינים על מה אני מדברת. וזה לא סיפור על מי מעריך את התורה ומי לא, וזה לא סיפור על כסף לחיילים או לחיילי מילואים, אבל התפקיד שלנו פה בבית הזה – לוודא שמדינת ישראל היא מדינה עם ביטחון לאומי הכי גבוה שיש, מדינה שמכבדת את כלל אזרחיה; אני לא צריכה להגיד, כן, גם את לומדי התורה, בוודאי שגם את לומדי התורה, אבל את כלל אזרחיה היא צריכה לכבד, ובוודאי את מי שתורם ועושה יותר, ללא בקשה לשום תמורה, תוך סיכון חייו. בוודאי שגם אותם צריך לכבד. הבית הזה גורם לנו – ואנחנו גורמים לזה, כן? זה לא הקירות – לא להכיר אחד את השני, לזלזל אחד בשני, במקרים מסוימים לשנוא אחד את השני. אני תוהה מה צריך לקרות כדי שזה ייעצר.

אזהרת הרמטכ"ל בוועדת החוץ והביטחון לפני כמה חודשים על קריסת מערך המילואים לא עשתה שום שינוי. מגיע הרמטכ"ל לוועדת החוץ והביטחון ואומר: כמו שהתרעתי בקבינט המדיני-ביטחוני והנפתי דגלים אדומים, כך אני מזהיר גם כאן, בכנסת, בוועדת החוץ והביטחון: מערך המילואים עומד לקרוס לתוך עצמו. כך אומר הרמטכ"ל, וזה לא עושה שום שינוי. לא קיימנו שום דיון בנושא הזה בוועדת החוץ והביטחון, שמפקחת על הגופים הביטחוניים וגם על הצבא. יש פה ציבורים נרחבים שמיוצגים בכנסת הזו על ידי נבחרי ציבור שהאמירה הזאת לא מזעזעת אותם. אותן אימהות שלא ישנות בגלל החשש מדפיקה בדלת, לא ישנות גם מאזהרת הרמטכ"ל הזו. זו האחריות שלנו גם בקואליציה וגם באופוזיציה, אבל אנחנו פשוט לא עוסקים בזה. הימים האחרונים הם השיא של התהליך הזה, שהוא לא זלזול באופוזיציה, הוא לא זלזול בי כחברת כנסת – אני בכלל לא במקום הזה – הוא חוסר כבוד לחלקים נרחבים בחברה הישראלית שרוצים שכן יהיה לנו פה הווה ועתיד משותף וטוב, וכן רוצים להכיר אחד את השני, וכן רוצים לכבד אחד את השני – גם מי שלא יתגייס, גם מי שלא יעבוד. אבל לא יכול להיות שאלה יהיו מגזרים שלמים. לא יכול להיות. אנחנו לא יכולים לשאת את זה.

אני מאוד מאוד מקווה שהכנסת הזו, שתתפזר השבוע ותצא לפגרת בחירות – כל אחד מאיתנו ידע לעשות על זה חשבון נפש עמוק, ושבכנסת הבאה מי שלא יהיה כאן, מי שלא ישב כאן, ידע לראות קצת יותר את האחר, קצת יותר את הציבור הישראלי כולו. תודה רבה.