הצעת חוק-יסוד: לימוד תורה

15 דקות. ככה אתה מוריד לי?

רציתי לפרגן לך שאמרת "סולומון" וזה יפה מאוד.

נכון, יפה מאוד. באמת קוראים לי סולומון.

בוודאי. אדוני היושב-ראש, מכובדי השר אופיר סופר, שנמצא איתנו כאן, חבריי חברי הכנסת, אנשים שנמצאים ביציע, יש רגעים שבהם הכנסת נדרשת להכריע בין פוליטיקה לבין עקרונות. יש רגעים שבהם השאלה היא לא מי מרוויח ומי מפסיד, אלא מה נכון למדינת ישראל ומה נכון לעם ישראל. בעיניי, הדיון בחוק-יסוד: לימוד התורה הוא בדיוק רגע כזה.

אני מבקש לפתוח בדבר אחד, שיהיה ברור: לימוד התורה הוא אחד היסודות שעליהם נבנה העם היהודי. במשך אלפי שנים התורה שמרה עלינו ועל המורשת שלנו. התורה ליוותה אותנו בגלויות השונות, מהגלויות הקשות בעבר דרך שואת אירופה ועד הגלות שממנה הגעתי אנוכי, גלות אתיופיה. התורה איננה רק ספר חוקים – היא הזהות שלנו, היא המוסר שלנו, היא הערכים שלנו, היא החיבור שלנו לדורות הקודמים והאחריות שלנו לדורות הבאים. אני בן הציונות הדתית, אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין בשירות צבאי, אני מאמין בהתיישבות, אני מאמין בעבודה, ואני מאמין בכל ליבי שגם לימוד התורה הוא ערך יסוד של מדינת ישראל. לכן מעולם לא התנגדתי ללימוד התורה, מעולם לא התנגדתי לעיגון מעמדה של התורה. להפך, אני חושב שמדינה יהודית צריכה לדעת לומר בקול ברור שלימוד התורה הוא ערך לאומי. אבל כאן בדיוק מתחילה האחריות שלנו כמחוקקים.

חוק-יסוד איננו הצהרה, חוק-יסוד הוא אבן יסוד חוקתית. כל מילה בו נשקלת; כל סעיף בו מגיע עם השלכות על החברה הישראלית לשנים ארוכות. לכן כאשר הובא בפנינו הנוסח המקורי של החוק, אמרתי דבר פשוט: הרעיון נכון, אבל הנוסח איננו נכון. אמרתי זאת בחדרי הדיונים, אמרתי זאת בסיעה, אמרתי את זה באופן ישיר ומכבד, לא מתוך רצון להתנגח, לא מתוך רצון לייצר כותרות, אלא מתוך אחריות. הזהרתי שהנוסח כפי שהוא עלול להעמיק את הקרע בעם. הזהרתי שעיני הציבור נשואות אלינו, עיני תלמידי תורה הנמצאים בקרב, עיני עולם תורה שלם שאותו אנו מייצגים. הזהרתי שהוא יתקשה לעמוד גם במבחנים משפטיים וגם במבחן ציבורי. יכולתי לשתוק, יכולתי להרים יד ולהמשיך הלאה, זה היה הרבה יותר פשוט; יש לי גם חברים לקואליציה ולסיעה שבחרו כך. זה היה הרבה יותר פשוט, אבל נבחרתי לכנסת כדי להפעיל שיקול דעת, לא כדי להיות חותמת גומי, חלילה. על העמדה הזאת שילמתי מחיר – שילמתי מחיר פוליטי, שילמתי מחיר אישי, הודחתי מוועדות הכנסת, נלקחו ממני תחומי אחריות, מצאתי את עצמי משלם מחיר על כך שפעלתי לפי מצפוני. אבל גם אז לא שיניתי את עמדתי, מפני שלא התנגדתי לתורה, אלא התנגדתי לנוסח שהוצע.

ואז קרה דבר חשוב. בסופו של דבר, גם מי שהוביל את החוק הבין שיש צורך לבצע שינויים. החוק תוקן – לא מפני שאני אמרתי, אלא מפני שהמציאות הוכיחה שהקשיים שעליהם הצבעתי היו אמיתיים. אני לא עומד כאן כדי לומר: אמרתי לכם. אני עומד כאן כדי לומר שעבודת חקיקה רצינית מחייבת להקשיב גם לביקורת. לצערי, עד לרגע זה אף אחד לא בא ואמר: טעינו. אף אחד לא אמר שההתנגדות העניינית הייתה מוצדקת. גם בתוך הסיעה שלי לא נשמעה אמירה כזאת. ואני אומר את הדברים לא מתוך עלבון אישי, מפני שבפוליטיקה אין משמעות לכבודו של חבר כנסת אחד, אבל יש משמעות ליכולת של מערכת פוליטית להודות בטעות. יש משמעות ליכולת לנהל מחלוקת עניינית. יש משמעות לכך שלא כל מי שחושב אחרת הופך מייד לאויב.

גם היום, למרות שהחוק השתנה, למרות שהתברר שהייתה הצדקה לתקן אותו, אני עדיין מוחרם מוועדות הכנסת. זה מצב שאינו ראוי, לא משום שהוא פוגע בי אלא משום שהוא משדר לחברי הכנסת מסר מסוכן: מי שמעז לחשוב באופן עצמאי ישלם מחיר. אני מקווה שהכנסת תהיה מקום שבו מעודדים מחשבה ולא מענישים עליה.

עכשיו השאלה החשובה באמת: האם הנוסח הנוכחי מושלם? לא. אני לא חושב שזו הדרך, אני לא חושב שזה העיתוי. כשמחוקקים חקיקה דתית, צריך להיזהר בתשומת לב יתרה שאנו לא יוצרים אנטי, שאנו לא פוגעים בערך שבאנו לקדם. אבל תפקידו של חבר כנסת איננו להצביע רק על חוקים מושלמים, מפני שכמעט אין חוקים מושלמים. תפקידנו הוא לבחון כל הצעת חוק לפי מצבה הנוכחי, לשאול: האם היא טובה יותר מהמצב הקיים? האם היא מקדמת את מדינת ישראל? האם היא מאזנת נכון יותר בין הערכים המתנגשים?

בנוסח המקורי הייתה השוואה בין לומד תורה לבין מי ששירת את המדינה בשירות צבאי או לאומי. אני התנגדתי באופן נחרץ לנוסח הזה. לשמחתי, גם חברי סיעתי השתכנעו, ולכן הותנה שינוי נוסח לקריאה הראשונה. בנוסח לקריאה ראשונה אכן היה שינוי: במקום השוואה בין גברא, עברו להשוואה בחפצא – מושגים שאנחנו מכירים, אדוני היושב-ראש. במקום להשוות בין מי שלומד תורה למי שמשרת – השוואה בין ערך לימוד התורה לערכים אחרים.

שוב עמדתי על התנגדותי. הסברתי זאת גם לחבריי לסיעה ולקואליציה. השוואה בין ערכים היא טעות מיסודה. לימוד תורה לא קיים במכלול ערכים סותרים במדינת ישראל. לימוד תורה והתורה הנצחית הם מעל כל ערך אחר. כל ערכי עם ישראל והעולם טמונים בתורה, ואין מה להשוות בחוק יבש בין ערכים אלו.

לאחר שדבריי הוכחו דיון אחר דיון, שונה שוב הנוסח והפעם בוטלה כל השוואה. נשאר נוסח דקלרטיבי, הצהרתי: "לימוד התורה הוא ערך יסוד במורשת העם היהודי ובמדינת ישראל". לכן אני תומך היום בחוק המוצע כאן – לא מפני ששיניתי את עקרונותיי אלא מפני שהחוק השתנה; לא מפני שנכנעתי ללחצים אלא מפני שאני בוחן כל דבר לגופו. מי שהתנגד לנוסח הראשון ותומך בנוסח המתוקן הוא אדם עקבי. מי שבוחן כל נוסח מחדש לפי תוכנו הוא אדם שפועל מתוך אחריות. זו בעיניי משמעותה של מנהיגות – לא להיצמד לעמדה רק מפני שכבר אמרנו אותה, לא להצביע לפי מחנות, לא להצביע לפי כעסים, אלא להצביע לפי מה שנכון למדינת ישראל.

אני מאמין בלימוד התורה, אני מאמין במדינת ישראל, אני מאמין באחדות העם, ואני מאמין שאפשר וצריך לחבר בין כל הערכים הללו. זו דרכה של הציונות הדתית שעליה גדלתי. זו דרכה של אחריות ציבורית וזו הדרך שבה אמשיך לפעול גם בעתיד.

אומר כמה דברים מתוך פרשות השבוע שאנחנו נמצאים בתוכן. סיימנו השבת את הספר הרביעי, ספר במדבר, בשתי פרשות: מטות, מסעי. במסעי אנחנו מדברים על אותם 42 מסעות שעם ישראל עברו במדבר – וייסעו ויחנו. חז"ל אומרים שבאותם מסעות הם מדמים את אורך חייו של אדם. החיים של אדם הם עליות וירידות, מסעות וחניות, אבל ברגע שנבין שכל מהלך בחייך הוא הבונה את היותך עם, העם היהודי, ברגע שתבין שגם המוקשים וגם השמחות וגם הדברים הטובים הם חלק מהוויה אחת גדולה שהקדוש מזמן לנו, אז תגדל להיות עם סגולה, אז האומה תגדל להיות אומה שמטרתה להיות אור לגויים, אומה שמטרתה היא להיות ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

השבת נתחיל ספר חדש, ספר דברים, ובו אנחנו נפגוש את נאומו המיוחד והארוך של נביאנו משה רבנו. שם הוא פורט לאורך 37 פרקים, פורט אחד לאחד את מה שהוא מצפה מעם ישראל בהיכנסו לארץ, את מה שהוא מצפה מעם ישראל אחרי חוויה של 40 שנה של נדודים בגלות. כשאתם תיכנסו לארץ, לא יהיה עוד עמוד אש ועמוד ענן, לא תהיה עוד הנהגה ניסית, ש"ה' יִלחם לכם ואתם תחרִשון", אלא אתם תיכנסו לארץ חמדת אבות, אתם תבואו בשערי ירושלים. שם אתם תיאלצו, כאומה עצמאית, לבנות את האומה כאומה שתוכל להיות אור לגויים, כאומה שתוכל להקרין על העולם כולו דברים של הוויית השם. איך? על ידי עבודה. איך? על ידי בניית מדינה. איך? על ידי בניית כלכלה. איך? על ידי היכולת לקיים כאן אומה בארצה שיכולה לשמור על עצמה בביטחון, להקים צבא על כל המשתמע מזה, להקים כלכלה, להקים את כל המוסדות הנדרשים לקיים עם ואומה בארצה.

אדוני היושב-ראש, אני באתי מן הגלות.

גם אתה. הלכתי לכאן כברת דרך כדי לחיות כאן יחד עם עמי, יחד עם כל שבטי ישראל. כשהיינו בגלות הסתפקנו בד' אמות של הלכה. חיינו בכפרים מרוחקים כדי לא להתבולל. לא השקענו שום מאמץ להיות חלק מהסביבה. כשאני מגיע לכאן, אני רוצה שנשקיע מאמץ כדי להיות יחד. אני רוצה שנשקיע מאמץ כדי לקחת חלק בכל תחומי החיים, גם בביטחון. אדם שלומד תורה חייב לקחת חלק בביטחון ישראל. אדם שלומד תורה לא יכול להתעלם מחלקים של קיום אומה.

אני חובש כיפה, למדתי בישיבה, אני חי חיים של תורה ככל שאני יכול, ואני חושב שאחיי החרדים שוגים בדבר הזה, אף על פי שאני רואה ערך עצום בהחזקת עולם התורה. אבל נכון הוא, כשאחינו וילדינו נמצאים בחזית כבר כמעט שלוש שנים, להגיד: "עִמו אנוכי בצרה", לקחת חלק משמעותי, לצד לימוד התורה – להאדיר ולהתעצם ולהתמלא בעולם התורה ולקחת חלק בחזית.

אני חושב שהחוק הזה שאנחנו מעבירים היום, בעזרת השם, צריך להיות המקפצה, המדרגה שעל גביה העולם החרדי אומר: אנחנו לוקחים חלק, אנחנו דורשים מהצבא להתאים את עצמו, אנחנו לוקחים חלק בביטחון ישראל. כך נוכל לאחד בין כל שבטי ישראל, ובכך נוכל לומר לאומות העולם שהשבטים שהתקבצו להם כאן בארץ חמדת אבות הם לא שבטים אנונימיים זה לזה. יש להם תורה שמחברת אותם, יש להם היסטוריה שמחברת אותם, יש להם מורשת שכל אחד הביא מביתו, והיחד הזה מייצר לנו את המציאות המתוקנת. היחד הזה ינכיח תורה, ינכיח ביטחון, ינכיח כלכלה, ינכיח את כל שדרות החיים בעם ישראל.

אז אני היום אצביע בעד החוק הזה, כי בסופו של דבר הבינו חבריי, הבנו כולנו, שהסעיף השני בנוסח הקודם היה סעיף שלא נכון להביא אותו. הוא לא סעיף דקלרטיבי אלא סעיף אופרטיבי משמעותי, ולכן היה אסור שהוא יתקיים. אני שמח על התיקון. אני שמח שנצליח להעביר אותו. אני דורש ומבקש מאחיי החרדים לקחת את הנקודה הזאת וממנה להתעלות לגודל השעה ולהיות חלק מכל חלקי עם ישראל.

תודה רבה.

לאור גם גילך וגם ניסיונך בכנסת ישראל – כבר אמרת לי כמה פעמים והתייעצתי איתך. אני מודה לך מאוד על הדברים האלה.