קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. אדוני היושב-ראש, השרה ועשרה חברי כנסת, נגיד, ראשית, אדוני, אני מבקש לנצל את ההזדמנות ולפנות אליך בתוקף תפקידך. פניתי גם בכתב, כיושב-ראש הוועדה לביקורת המדינה, לעשות כל אשר לאל ידך כדי לגרום לכך שיהיה מבקר מדינה מתפקד במדינה שלנו. אין ספק שלא רק המינהל התקין, גם האמון של תושבי ישראל, אזרחי ישראל, בממשל כולו בין היתר נשען על הביקורת הזו, על הרשות הנוספת הזו שעובדת לצידנו, לצד ממשלה, כנסת ובית משפט. אני מבין את הסיבוכיות, אבל לא יכול לקבל את המצב שבו לא יהיה מבקר. אני לא נכנס לעניינים שבין אולי הממשלה או אולי בינך לבין בג"ץ, אבל מבקר מדינה צריך להיות מתפקד. אני חושש מאוד מכך שבמשך חודשים ארוכים לא נצליח למנות לתפקיד. אגב, זאת משימה לבית הזה לשנות את החקיקה כך שיהיה ממלא מקום באופן קבוע, זו לקונה שצריך לפתור אותה. אני שב ומפציר בך, אדוני, לעשות כל מה שתוכל כדי שיהיה כאן מבקר מתפקד.
אשר לחקיקה, מדובר בחקיקה שמרגיזה, לפחות משני טעמים. קודם כול, משום שזאת חקיקה שמתחזה לערכית, לרעיונית, ולמעשה היא לא יותר מאשר מרכיב, כלי, אמצעי כדי להשיג הישגים מגזריים, אינטרסנטיים, צרים. זה ברור לחלוטין. אני מציע שעל זה לא יהיה ויכוח. מה מתעוררים פתאום עכשיו, בשלהי, בדמדומיה של הכנסת, לקבל החלטה מובנת מאליה, שאנחנו, עם הספר, בית המחוקקים הזה, בבית השלישי או הרביעי – תלוי אם סופרים את יהודה וישראל כאחד או – פתאום אנחנו נזקקים להצהרה כזאת? קשקוש, הבל ורעות רוח. גם האומרים לא מתכוונים לכך. ברור שזהו מרכיב, שלא לומר מכשול, בפני בג"ץ עתידי כדי לאפשר את השערורייה של העדפת אנשים מסוימים, קבוצה מסוימת באוכלוסייה, שבחרה ביודעין להתחנך בדרך מסוימת, על פני אחרים. יהיו מי שיילחמו ויראו בזה זכות, ויהיו כאלה שיילחמו על זכותם שלא להילחם למען ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. זה הסיפור, וזהו מרכיב אחד שיישתל, בבחינת האקדח ששותלים במערכה ראשונה כדי שיופיע מתישהו, בוודאי לא יפריע.
אבל יש, אדוני היושב-ראש, עוד נושא אחד, משמעותי ביותר, שמקומם בצורה יוצאת דופן – הגישה הזו, החצופה, שמסבירה לנו, בדרך אגב, מיהו יהודי, מיהו יהודי טוב, מהו בדיוק לימוד התורה שמזכה בפריבילגיה הזאת לא להיאבק למען ביטחונה של ישראל וביטחון תושביה. זוהי התורה, זוהי הדרך, זה אורח החיים של ציבור מסוים, שגם הוא יהודי טוב כזה, לא יותר מציבורים אחרים שחיים בארץ, שחיים מחוץ לארץ. יתרה מזאת, בהיסטוריה היהודית לא היה מעולם מצב שבו כבר דור שני מתחנך, מכוון את עצמו, משקיע את מרב משאביו הפוליטיים, נקרא לזה, והאחרים כדי לאפשר לציבור רחב לא לעבוד, לא לשרת, לעסוק בתחום מסוים שנראה לו חשוב, והוא חשוב. לא היה כדבר הזה. לימוד התורה בדרך הזאת או בדרך האחרת תמיד היה מלווה בעבודה.
אני רוצה לקבוע שוב שהאדם היחיד שאנחנו מרשים לעצמנו להניח אותו מולנו כל הזמן, בנימין זאב הרצל, תיאודור, המכונה, יש מכנים אותו "היהודי", כמעט "היהודי המומר", היהודי שלקח אחריות על גורל עמו, שהרגיש אחריות להיסטוריה שעברה ולעתידם של היהודים, האדם שהגדיר את משימתו של הדור שבחילופי המאות ה-19 וה-20, ושכולנו לכאורה נשבעים על משנתו, עד כדי כך שהמילה "ציוני" כבר הפך למילה נרדפת לראוי, לטוב, לחיובי, למתנדב – האיש הזה, אמונתו, דרך חייו, לא נחשבת. הוא לא יהודי, משנתו לא יהודית, תורתו אינה יהודית. מי יהודי? ציבור מסוים של יהודים, שכאמור הם יהודים טובים, שקיבלו פריבילגיה ממדינת ישראל, מיציר כפיה של המדינה הציונית, הם מקבלים את הזכות הזאת.
והאבסורד על גבי אבסורד הוא, שמי שהמדינה הציונית הזו, מדינתו של העם היהודי, המדינה הדמוקרטית של היהודים, נותנת לכאורה, בקובץ החוקים שהכנסת הזו לתדהמתנו עוסקת בימים האחרונים – מה שקורה כרגע זה שאנחנו נותנים בידי משמיציו של תיאודור הרצל, בנימין זאב, נותנים פריבילגיות בלתי סבירות, בלתי הגונות, שלא רק שהן עשויות למוטט את הבית כלכלית וביטחונית ומבחינת החוסן הכללי ותחושת ההוגנות שלנו, אלא זה גם צעד שהוא צעד אידיאולוגי מנוגד לעמדה הציונית שהוביל אותה, הקים אותה, בנימין זאב הרצל. והמתנגדים לו היו אותו ציבור שהחוק הזה וחוקים נלווים אמורים לשרת. זאת חוצפה, הייתי אומר, אם אתם רוצים שאני אהיה קצת יותר מתון. זאת עורמה של ההיסטוריה היהודית בעת החדשה, אירוע בלתי סביר בעליל.
אנחנו נמצאים היום במציאות שבה אין שום ספק שכל אדם, גבר ואישה, נחוצים לנו כדי שנעבוד ונשמור על המדינה שלנו. לעובדה ולשומרה, לעובדה ולשומרה, כל אחד על פי יכולותיו. המדינה הזו היא מדינה שקמה כדי שהעם היהודי יוכל לקיים מסגרת ריבונית מדינית אחראית, לקיים מוסדות תרבות, חינוך, ספורט, גם לימוד תורה כפי שמתקיים בישיבות החרדיות אבל גם לימוד תורה כפי שמתקיים בישיבות שמאמינות בדרך נוספת, אחרת, לגיטימית מעין כמוה, של היהדות; גם מוסדות תורה של יהודים ריבוניים שאינם, מה שנקרא, מאמינים באלוהים אלא מאמינים בקובץ אחר, בטקסט אחר, בטקסטים נוספים. אדוני, אני מבקש להביע תרעומת חריפה על החוק הזה, ובעיקר על מניעיו הנסתרים. תודה רבה.
745 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.