אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, האמת היא שלא כל כך הבנתי את הדיון הארוך הזה שמתקיים כאן עכשיו. אמרו לי חברים, גם באופוזיציה, שאם אני אסכים להשאיר רק את הסעיף הראשון ונוריד את הסעיף השני, אז הם יתמכו בחוק הזה, בוודאי לא יצביעו נגד, אז בין יתר השיקולים שלי היה גם השיקול הזה. אני הייתי בטוח שיעבירו את החוק בכמה דקות ובזה ייגמר העניין, בגלל שהורדנו את הסעיף השני ונשארה האמירה, שהיא אמירה מאוד חשובה, מאוד קריטית, על ערך לימוד התורה במדינת ישראל. אבל אני לא יודע, יכול להיות שבבית הזה אומרים דבר, ובסוף עושים אחרת? זה נראה קצת קשה לעיכול. הרי אם אמרו שהם יתמכו, אז למה מתקיים כל הדיון הזה ומדברים על הרבה דברים אחרים?
אבל זה המצב, ולכן אני מבקש לומר את מה שבחלקו אמרתי: לא היה צריך את החוק הזה בראשית שנות המדינה. כשבן-גוריון הקים את המדינה, הוא קבע שלומדי התורה יקבלו דחייה מהגיוס. אמר את זה בן-גוריון. ומתחילים עכשיו להתפלפל שזה היה כך וכך לומדי תורה – זו כבר פילוסופיה שאין לה בסיס במציאות, מכיוון שמספר האנשים, המשפחות או האוכלוסייה שגרה במדינת ישראל באותן שנים היה מועט מאוד. אין להשוות לתקופה של היום כמו שאין להשוות בין לומדי התורה בכמות של אז לבין הכמות של היום. ולכן, כל האמירה הזאת הייתה אמירה שהייתה בעד לומדי התורה; על כל פנים, לא היה מסע נגדם. לקחת כל מי שלומד תורה ותורתו אומנותו למעצר, זה היה דבר בלתי מתקבל על הדעת, ולכן לא הייתה סיבה לעשות את חוק-היסוד הזה.
יתרה מזאת, לאחר מכן, כשבגין עלה לשלטון, אני זוכר שהוא בא לקודמינו בתפקיד כאן, חברי הכנסת החרדים, והוא וארליך, שהיה שר האוצר, אמרו שהם מבקשים לתקצב את הישיבות כמו שמתקצבים מלא את בתי הספר, את מוסדות החינוך, לתקצב אותן באופן מלא. ואז מרן הרב שך, זכר צדיק לברכה, התנגד. הוא לא רצה תקצוב מלא. הוא אמר: התורה לא יכולה לעמוד רק בגלל שיש קואליציה ואין קואליציה, אז לא יהיה. אנשים ומנהלים של מוסדות התרגלו לזה שהמדינה מתקצבת את הישיבות ב-100%, ולכן הוא הסכים שיקבלו תקצוב של 40%. היום אנחנו רואים כמה הוא צדק.
על כל פנים, האמירה של ראש הממשלה, גם ממפלגת העבודה, שזה בן-גוריון, וגם מהליכוד, שזה בגין, הייתה אמירה בשבח לומדי התורה, שבלי לומדי התורה לא הייתה לנו זכות קיום כעם, לא היינו בכל הגלויות שהיינו, בכל המקומות והסבל שסבלנו. לומדי התורה היו אלה שהשפה שלהם החזיקה את העם היהודי בקנדה, בפולניה, במרוקו – בכל מקום בעולם על פני הגלובוס. לומדי התורה היו הנדבך ואבן הראשה שהחזיקה את העם היהודי, ואנחנו מדברים היום כאן, בירושלים, בארץ ישראל, אנחנו מדברים כשיש, ברוך השם, לומדי תורה, וכשראשי הממשלה לשעבר, גם מהצד הזה של המפה הפוליטית וגם מהצד השני, דיברו בשבח לומדי התורה – ואף אחד מאיתנו לא מצא לנכון להעביר חוק-יסוד על לומדי התורה.
מה שקרה בשנים האחרונות זה חלום בלהות. קוראים את התקשורת החילונית נגד לומדי התורה, כל דבר שעולה על מציאות כזאת, שהיא מציאות שבמדינת ישראל יש את לומדי התורה, שצריך להשתבח בעניין הזה – מה שקורה זה שעושים את ההפך. גם בדיונים כאן, במליאה, בוועדות ובכלל הדיבורים נגד לומדי התורה הביאו אותנו, אותי, למשל, לעשות את החוק הזה, שקודם לא הייתי עושה אותו. בשנים האחרונות המציאות היא מציאות מאוד קשה, מאוד מאוד, ואנחנו לא מתכוונים לוותר בעניין הזה. זה הקיום שלנו, ואנחנו נשמור על לומדי התורה כדי שכאן, בארץ הזאת, בארץ ישראל, במדינת ישראל, לומדי התורה יהיו במקום מכובד. חוק-היסוד הזה נותן את המקום המזערי אבל החשוב ללומדי התורה בארץ ישראל, במדינת ישראל. אני מודה לך, אדוני היושב-ראש. תודה רבה לכולם.
564 מילים של משה גפני. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.