אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חוק חילול תורה, חוק חילול התורה – כמה רע זה יכול להיות? נראה לי ששמת לי תשע דקות במקום עשר, אבל אני אמחל לך על דקה.
אה, תשע? אין בעיה.
אין בעיה, לא, תקבל אותה.
חוק חילול תורה. "לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא", כך נאמר.
זה בסדר, אנחנו נסתדר, דן.
"לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא". חז"ל כל כך החמירו באיסור הזה שהם אפילו אמרו: לא תעשון כן לה' אלוקיכם. הם אסרו עלינו למחוק את השם, הם אסרו עלינו לחלל את השם, כי יש דברים שלא עושים בשם התורה, גם לא בשם התורה; בעיקר לא בשם התורה. חוץ מפעם אחת. יש יוצא מן הכלל אחד שעליו נאמר שאפילו הקדוש ברוך הוא מוחל על כבודו ומתיר לשאת את שמו לשווא ואפילו למחוק אותו. פעם אחת. בשביל מה? בשביל להשכין שלום בית, כדי להשכין שלום בית בין איש ואשתו.
למשל, בפרשת נשא בספר במדבר שקראנו, מסופר על אישה שמגיעה אל הכהן, ויש חשד שיכול לפרק בית בישראל, אז התורה מצווה לקחת את שם השם ולהדיח אותו במים כדי לברר את הטעות הזו. כל זה כדי מה? כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. כלומר תחשבו על זה, הקדוש ברוך הוא אומר: חילול השם זה דבר נורא, אבל אני מוכן להקריב את השם שלי, ליטרלי את השם, כדי להביא משהו גדול יותר. שלום זה הדבר הגדול ביותר, ושלום בתוכנו, שלום בבית שלנו, זה הגדול שבגדול.
אני שואל אתכם, חבריי חברי הכנסת בקואליציה: מתי בפעם האחרונה עסקתם בשלום? כולם ישר רצים לשלום עם הפלסטינים או שלום עם הארצות שבהסכמי אברהם; לא. שלום בתוכנו. מתי הבית הזה, מתי הכנסת הזו, מתי הקואליציה הזו, קידמו שלום בתוך עם ישראל? אני אגיד לכם משהו: בחוק הזה בטוח שלא. מה שקורה בחוק הזה הוא בדיוק ההפך. אני חרד לשם שמיים כמי שמתפלל שלוש תפילות ביום ואומר: עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו. מה שהחוק הזה עושה זה בדיוק ההפך.
באים לפה חברי הכנסת החרדים, גפני, דרעי, גולדקנופ, לוקחים את שם השם, לוקחים את שם התורה, מעלים אותו על נס, ומרבים מחלוקת בישראל. בשביל מה? בשביל עוול, בשביל להגן בחוק-יסוד – שבדמוקרטיה זה קודש-הקודשים – הבחנה בין דם לדם. אם אתה חייל מהציונות הדתית או מהציונות החילונית, כמו הקהל שיושב פה למעלה, אז זה בסדר – יש לך דין אחד; אבל אם אתה חרדי – הכול בסדר, אתה בחור ישיבה, אתה מעל כולם. לקחו את הקונסנזוס הכי גדול בחברה הישראלית, וגם אותו מחללים.
אבל המחלוקת הזו היא לא תיאוריה; יש לה שם, יש לה פנים, לחיילים האלה ולמשפחות, שכבר שלוש שנים מקיזים את דמם שהוא גם דמנו, כפשוטו. חלקם לא חזרו, וחלקם חזרו בלי חלק בגוף או אפילו יותר גרוע – בלי חלק בנפש – כדי להגן על החיים שלנו. יש להם שמות, יש להם פנים. הם עושים את זה כדי שכולנו נוכל לחיות בארץ הזו בביטחון.
בסוף השבוע קרה לי משהו נורא: ראיתי קבוצת חבר'ה שנמצאים בדיוק לפני גיוס, והם סיפרו לי על תחביב שלהם, תחביב נורא – הם נוסעים בחוצות גוש עציון בואכה בית שמש – אתה שומע, בבצ'יק – וכשהם רואים אדם חרדי שמנסה לעצור טרמפים, הם עוצרים לידו, ושואלים אותו: לבקו"ם? וכשהוא נבוך, מה הוא יגיד? ואז הם ממשיכים לנסוע וצוחקים. אמרתי להם: זה כואב לי, זה מגעיל, אבל אני מבין מאיפה מגיע הכעס שלכם. כי אנחנו למדנו – היהדות שלנו לימדה אותנו – שאדם חייב לעשות השתדלות. השתדלות היא תמיד חלק מהאמונה. אי-אפשר לסמוך רק על חסדי שמיים בלי לעשות מינימום מאמץ. בלשון חז"ל הם אמרו: אין סומכים על הנס, בוודאי ובוודאי שלא בשעת סכנה.
אבל החוק הזה, חוק-יסוד: חילול תורה, יוצר מחלוקת שהיא לא לשם שמיים, ולכן אין סופה להתקיים, כמו שהחוק הזה לא יתקיים, כי מה הוא עושה? הוא יוצר הבחנה בין דם לדם, בין מי שנושא בנטל – כמו החיילים והחיילות פה למעלה, ותודה לכם על זה – לבין מי שמקבל פטור; בין מי שכורע תחת העומס לבין מי שמתעקש לשמר את הפריבילגיה הלא-הגונה לקבוצה מסוימת. אז כן, תראה, גפני, תראה, דרעי, תראה, גולדקנופ, יצרתם מחלוקת קשה יותר בעם ישראל. אי-אפשר להכריז על חוק-יסוד: לימוד תורה, כשאתם מייצרים בזה מחלוקת ושנאה. זו מחלוקת לשם כוח. תזכרו דבר אחד: אם החוק יעבור, זה לא המדד החשוב.
אנחנו נמצאים בשלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב. אני מגדל זקן לכבוד הדבר הזה. מה אומרים חז"ל? לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דין תורה ולא נהגו לפנים משורת הדין. זה בדיוק מה שקורה כשאתה מעביר חוק בשם איזשהו רוב שיש לך, אבל אתה לא נוהג לפני משורת הדין. אז לפני שמחוקקים חוק-יסוד: חילול התורה, אתם צריכים לשאול את עצמכם אם זה מה שאתם רוצים להעביר ברוב בכנסת. לא אם יש לכם אצבעות, אלא אם אתם עומדים במבחן התורה, אם החוק הזה מגדיל שם שמיים, אם הוא מוסיף שלום, אם הוא מרבה אהבת ישראל, או שהתורה פה היא קרדום לחפור בו. כי מי שחופר באדמה במחלוקת שהיא לא לשם שמיים, הוא זה שיגרום בעקיפין לכך שהאדמה תבוא ותפתח את פיה.
רבי ומורי הרב יהודה עמיטל, שאתמול, כ"ז בתמוז, חל היארצייט שלו, היה אומר שבכל דבר בחיים יש לנו בחירה אם אנחנו עושים קידוש השם או חילול השם. אין דרך באמצע. שמעתי את יו"ר הקואליציה, אותך, אופיר כץ, מציג את החוק הזה בהיתממות שאין כדוגמתה. זה חוק שמרבה חילול השם. זה חוק שנותן תחושה ש-7 באוקטובר לא הופנם פה. ואתם יודעים מה? כשאני מסתכל עכשיו על הוועידה שתיפתח בעוד שעה ו-20 דקות, אדוני היו"ר, במלון המלך דוד, מה שאתם קוראים "ועדת החוקה של הליכוד", שתצטרך להחליט מהי שיטת הבחירה של הפריימריז, אז אני אומר לך, מאי גולן, אני אומר לך, טלי גוטליב, אני אומר לך, אופיר כץ: מה זה אומר, הדבר הזה, שביבי רוצה לשריין שבעה, עשרה ח"כים, אולי אפילו לבטל את הפריימריז? מה זה אומר, שהוא מת על הרשימה שלו? שהוא בטוח בכם? שהוא חולה עליכם? שהוא חושב שאתם נבחרי ציבור מדהימים ושאיתו אתם תנצחו? או מה שמודלף בשמו, מה שמודלף בשמו - - -
מאי, תקשיבי, מה שמודלף בשמו הוא שביבי מתבייש בכם. ביבי מתבייש בכם. ביבי לא רוצה אתכם, מה לעשות? אז הוא בא ומשווע לאנשים מבחוץ.
קשה לשמוע את זה, אני יודע. קשה לשמוע את זה. אבל אם המצב היה טוב, הוא כנראה לא היה הולך למה שנקרא טיוב הרשימה. אז כנראה שהדבר הזה מעיד שכל החקיקה הזו וכל הבושה הזו בסופו של דבר לא רק מחללת את השם, היא גם גורמת להברחת המצביעים. ואת זה אנחנו ביחד נתקן.
1,025 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.