דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

נשתדל. זה לא יצא במדפסת פשוט, אבל נדבר מהלב.

ברשות אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חבריי חברי הכנסת. "דודי ירד לגנו – – – לרְעות בגנים וְלִלְקֹט שושנים". כשדודי יורד, הוא יורד לקחת את השושנים, את המובחר. הוא לא יורד לקחת קוצים, בשביל זה לא יורדים. יורדים ולוקחים את השושנים, את הטובים ביותר. בליל ל"ג בעומר, בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, דודי – הקדוש ברוך הוא – ירד ולקח לנו בחורים, ילדים, אבות, בחורים שטרם נישאו, ילדים שטרם עשו בר מצווה, אבות שלא ראו את בניהם נכנסים לחופה, השאירו אלמנות, השאירו הורים שכולים, אחים.

הייתי שם. הייתי שם במירון שעתיים לפני. אבל הייתי שם ברגעים הקשים באבו כביר במהלך הזיהוי. היה קשה. לא טבעי הוא שאב קובר את בנו, וגם לא טבעי שאדם בוכה על כתפיו של נער. לא טבעי שהייתי שם ואדם שיכול להיות אבא שלי נופל על כתפיי ובוכה וזועק, מה אעשה? איפה הבן שלי? איפה אח שלי? קורע לב לראות את ההורים האלה. אתה רואה הורה ששני ילדיו הלכו באסון. מצד שני, אנחנו באים וזועקים: למה, אבל כשאנחנו מבקרים אצל המשפחות ואנחנו אומרים להם, הם לא זועקים למה. הם זועקים: מה. מה עשינו אנחנו? מה נתקן? זה מה שהם מבקשים. הם לא מבקשים מאיתנו שום דבר אחר. אתה מדבר איתם – אולי ועדה, חקירה. זה לא מעניין אותם, יקיריהם לא יחזרו. תפקידנו לעשות הכול שזה לא יישנה, זה נכון.

ביום שישי, כאשר הייתי שם, בא אליי בחור ואמר לי: תראה את משפחת אמבון. אח שלו פה בפנים, ההורים בארגנטינה. תוך כדי מתברר שההרוג הוא חבר מהישיבה של בני, "היכל יצחק", פה בירושלים. בני מספר לי: אבא, הייתי היום בלוויה, לוויה כואבת. ההורים הגיעו מארגנטינה. הוא אמר לי, אבא, זה בחור בעל חסד. כל הזמן חייך, צנוע, שקט, מעולם לא דרש כבוד, אף פעם לא ראית אותו כועס. בדרך למירון הוא אמר לחברו: תראה, אני לא יודע מה אני עושה פה, אבל שכנעו אותי לבוא, פעם אחת צריך להיות שם, אבל זאת פעם ראשונה ואחרונה – כך הוא מספר.

עולה אבא ומספיד את בנו ומספר על הגדלות ועל תעצומות הנפש של הילד שלו. האבא הזה, ששלח את הילד שלו ללמוד בארץ, אומר: פעם אחת הוא הגיע משדה התעופה ב-04:00 לירושלים, לאחיו בבית וגן. חיכה בחוץ שעתיים וחצי עם המזוודות, עייף אחרי טיסה – יודעים מה זה מארגנטינה – למה? הוא לא רצה להעיר את אחיו, כי זה עלול להפריע לו אחר כך בלימוד שלו. איזו התחשבות, איזו ההדדיות אחד לשני. זה מה שהם מבקשים מאיתנו. הם מבקשים מאיתנו שנהיה ערבים זה לזה, שנעזור זה לזה, כי אם צדיק הלך, אם אבד צדיק מן הארץ ועבודתו הייתה לחינם ואיש לא שם עליו, אז על מה? אז על מה אותו צדיק הלך, אם לא בשביל זה שאנחנו נהיה פה בשביל לעשות למענם?

אחד המספידים היום אמר: הרי אם אותו ילד, כל אחד מההרוגים שם, היה זועק לעזרה ומבקש, והיה אומר להם: תעזרו לי, תצילו אותי רק לדקה, כולנו היינו נרתמים מכל מקום בעולם בשביל להציל אותם. אבל לכמה זמן היינו מצילים אותם? אולי ל-20 שנה, 30 שנה, 80 שנה, 100 שנה. עכשיו מבקשות מאיתנו הנשמות האלה דבר אחד: תצילו אותנו, תצילו את הנשמה שלנו. תקבלו דבר אחד בשבילנו. זה לנצח נצחים. זה לנצח נצחים הדבר שאנחנו יכולים לעשות.

מכל משפחה שאתה עובר אתה שומע את הסיפור, וממנו אתה מתחזק. אתה הולך לחזק ויוצא מחוזק. ההורים ששלחו את הילדים שלהם מארגנטינה, הוא שלח אותו ללמוד, אבל הבן שלו הפך לקורבן, לקורבן של עם ישראל שעלה כשה תמים. אם אנחנו נקבל על עצמנו ולו דבר אחד של אהבת חינם – במשהו קטן, אפילו ליום אחד, לשעה אחת – והיה זה שכרנו.

לסיום, אני באמת חושב שאם הם היו כאן, הם היו רוצים להודות לכל מי שטיפל בהם, כי אלו הנשמות האלה. הם היו מודים לכוחות המשטרה, לכב"ה, לאיחוד הצלה, למד"א, לזק"א – לכולם היו מודים. אני אומר לכם, צריך להודות גם לעובדים הסוציאליים מכל רחבי הארץ שבאו ועזרו, ראינו אותם שם, לאנשים מאבו כביר, לרופאים שם, לכל הצוות שם. אני אומר לכם שהם עבדו – עם כל הביקורת, אני אומר לכם כמי שהיה שם שאין מדינה – המדינה יכולה להיות גאה בזיהוי הקורבנות שלה. בתוך 12 שעות נטו זיהו 45 גופות, קורבנות. אין לזה אח ורע בכל מדינת ישראל. נכון, תמיד אנחנו צריכים לתקן את עצמנו, תמיד, אבל באמת יישר כוח לסגן השר, שהיה שם, ואתה, ולחזי לוי.

נסיים רק במשנה במסכת אבות, שבאמת תהיה לעילוי נשמתם: "אמר להם, צרו וראו איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם. רבי אליעזר אומר, עין טובה. רבי יהושע אומר, חבר טוב. רבי יוסי אומר, שכן טוב. רבי שמעון אומר, הרואה את הנולד. רבי אלעזר אומר, לב טוב. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. אמר להם צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רבי אליעזר אומר, עין רעה. רבי יהושע אומר, חבר רע. רבי יוסי אומר, שכן רע. רבי שמעון אומר, הלֹוֶה ואינו משלם. אחד הלֹוה מן האדם, כלֹוה מן המקום ברוך הוא, שנאמר, 'לֹוֶה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן'. רבי אלעזר אומר, לב רע. אמר להם, רואה אני את דברי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם". כולם מדברים על הלב הטוב, על עין טובה, על הפרגון אחד לשני. אם אנחנו נדע לעשות את זה, היה זה שכרנו. זה לעילוי נשמתם.

כבוד היושב-ראש, דקה אני רוצה, לא יותר. באמת, אני יודע שעברתי את שלוש הדקות, אבל אני חייב דבר שהוא מדהים. יש מכתב שכתב ביום חמישי האחרון הרב נתנאל שמעון מטלון. הוא נתן אותו למלמד בתלמוד תורה ואמר: אני מבקש ממך שתפתח אותו רק ביום ראשון. זה דבר פשוט מדהים. עכשיו פשוט אני מגלגל ואני רואה את זה. הוא כותב כך: "במקום להתמלא אכזבה, לקבל את הכול באהבה; במקום להיות נוקשה, להיות גמיש; במקום לרטון, לתת לשכל את השלטון; במקום לקטר, להודות יותר; במקום להתלונן, את הרע לסנן; במקום לטבוע במים, לומר: הכול משמיים; במקום להאשים את העולם, לזכור מי הגדול מכולם; במקום להתרתח, לנשום עמוק, להתמתח; במקום להתעצבן, על האמונה להתאמן; במקום לראות שחור, בחצי המלא לבחור; במקום בדיכאון לשקוע נזכור שמכל ניסיון אפשר לגבוה; כי ה' קובע את המצב ואתה את מצב הרוח". ה' נתן, ה' לקח. יהי שם ה' מבורך. ויהיו דברים אלה לזכרם, וניקח איתנו דברים באמת מהלב שלנו לזכרם של אותם הרוגים ונאחל לפצועים רפואה שלמה במהרה. תודה רבה.