אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, "שלומי קשור בחוט אל שלומך", כך כתבה המשוררת זלדה, שהייתה ספוגה כולה בהוויה הישראלית, ובד בבד הייתה נצר למשפחת שניאורסון ובת דודה של הרבי מלובביץ'. במקורות היהודיים בכל פעם שקורה לנו משהו – ודאי אירוע שהוא אסון לאומי – אנו מצווים להסתכל פנימה, לעשות חשבון נפש פרטי וציבורי – "והחי יתן אל לבו". מעבר לבדיקה הטכנית ולתחקירים שעוד יבואו, אנו צריכים לעשות התבוננות פנימית.
יונתן חברוני, זכרו לברכה, הצדיק והמתוק, שנהרג באסון בהר מירון, הוא בנם של ירון וסיגלית. ירון למד שנתיים מעליי בישיבת ההסדר בכרם ביבנה, ובמשך שנה שלמה חיינו יחד באותו החדר. אני שולח מכאן ניחומים לירון וסיגלית, לטניה, אשתו של יונתן, לבנותיו, למשפחת חברוני ולכל המשפחות שאיבדו את יקיריהן על ההר.
אנו נמצאים בתקופה מאוד מאוד מאתגרת של מעשה מרכבה פוליטי. במקביל המשא-ומתן, שמתנהל בחדרי חדרים, הכול גם נמצא בחוץ, וקצות העצבים גלויים וחשופים. אנחנו נמצאים במצב שיכול מהר מאוד להידרדר מוויכוח פוליטי לשנאת אחים. דווקא בתקופה הזו אנחנו צריכים לצאת מהזירות המצומצמות ולהסתכל על המרחב: לגובה וקדימה, ימינה ושמאלה, והלאה ושם, וכאן ובכל הכיוונים. להתבונן ולראות שיש בנו כוח עוצמתי. קראתי הבוקר בישראל היום שיר שהוא למעשה מאמר יפהפה, של יואב גינאי: ודווקא באסון הכי כבד מתוך הרעם נופלות המחיצות, כאילו לא היו אף פעם. קורסות לתוך אגם דמעות גדול ואנושי, שאין בו דת, לאום, מגדר או חלוקה גושית. לרגע נמחקים המגזרים שבחיינו, ובמקומם רואים פשוט רק בני אדם מולנו. רואים מולנו את כוחות הביטחון, הרפואה וההצלה, שפועלים במהירות ובנחישות לאחר האירוע; רואים מולנו נערים שרצים לאסון כדי להגיש עזרה, בלי להתחשב בכך שהתמונות והמראות ילוו אותם כל ימי חייהם; רואים מולנו אלפי אנשים שעמדו ביום שישי בתור בכל רחבי הארץ כדי לתרום דם; רואים מולנו משפחות יהודיות, דרוזיות, צ'רקסיות, בדואיות וערביות, שפתחו את ביתן ואת ליבן.
הישראלים בחרו נכון. זוהי המציאות הרגילה. המחלוקת הפוליטית היא המציאות הלא-נורמלית. מותר לנו לחלוק, אבל בואו כולנו נחלוק במחלוקת שהיא לשם שמיים ושסופה להתקיים. תורת החיבורים היא הדבר הנצרך היום כדי לאחות מחדש את כלל חלקי החברה הישראלית. אירועים כאלה מלמדים אותנו שצריך לחפש את הדברים המשותפים: ללמוד על חלקים בחברה ששונים ממני ולא חושבים כמוני, ולדעת שיש משהו שורשי ועמוק שמחבר בינינו. נקבל על עצמנו להרבות אהבה גם בשגרה ולא רק בשעת משבר. די לנו באויבינו שמסביב, שעדיין עומדים עלינו לכלותינו. מתוך המשבר והכאב אנחנו צריכים ויכולים לנצח.
אנחנו מתפללים לעילוי נשמתם של ההרוגים, מחזקים את המשפחות ומאחלים רפואה שלמה לפצועים. כפי שפתחתי בתחילת דבריי, "שלומי קשור בחוט אל שלומך": בואו נשמור על החוט המחבר בינינו ביחד. תודה רבה.
405 מילים של ניר אורבך. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.