דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון – – – מי יחיה ומי ימות". את הפיוט הזה שחיבר רבי אמנון ממגנצא אנחנו אומרים בתפילות ראש השנה וביום הכיפורים, והפיוט הזה רלוונטי לכל ימות השנה, גם לל"ג בעומר. בראש השנה נכתב וביום הכיפורים נחתם מי יחיה ומי ימות. חלילה, חלילה לחשוב שהאמונה התמימה בהשגחת הבורא, שעשה, עושה ויעשה לכל המעשים, מותר שתגרע מהחובה שלנו לבדוק ולעקוב אחר התיקונים הנדרשים. ודאי שלא. אבל באותה מידה אסור שהחובה לבדוק ולתקן תגרע במשהו מהאמונה ב"צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה".

נחשפתי הבוקר לדברים שכתב הרב שמעון מטלון, זיכרונו לברכה. הרב שמעון, תושב ביתר, נספה באסון. בן 37 היה הרב שמעון, שנקרא על שמו של רבי שמעון בר יוחאי. ביום חמישי, בטרם יצא להתפלל על ציונו של רשב"י, הוא כתב לאחד המורים שעבדו איתו מכתב קצר וביקש ממנו לפתוח את המכתב ביום ראשון. אני רוצה להקריא כאן את הדברים שכתב. יש בהם לעצב את הדיון הציבורי על ועדה זו או אחרת שצריכה לקום. בעיניי זו מעין דרישת שלום מהקורבנות שאינם איתנו. וכך כתב הרב שמעון מטלון: "במקום להתמלא אכזבה, לקבל את הכול באהבה; במקום להיות נוקשה, להיות גמיש; במקום לרטון, לתת לשכל את השלטון; במקום לקטר, להודות יותר; במקום להתלונן, את הרע לסנן; במקום לטבוע במים, לומר: הכול משמיים; במקום להאשים את העולם, לזכור מי הגדול מכולם; במקום להתרתח, לנשום עמוק, להתמתח; במקום להתעצבן, על האמונה להתאמן; במקום לראות שחור, בחצי המלא לבחור". ה' נתן, ה' לקח, יהי שם ה' מבורך. תודה רבה.