אדוני היושב-ראש, אדוני השר, כנסת נכבדה, את הימים האחרונים מאז האסון אני מקדיש לניחומי אבלים – מירושלים לרכסים, מבית שמש לבני ברק, ולמרבה הצער עוד הזרוע נטויה. הרבה משפחות, הרבה אבדות, וכל אחת – עולם ומלואו. ביקרתי אתמול אצל הרב אביגדור חיות בבני ברק. הזכיר אותו קודם חברי השר אביטן. איזה איש, איזו משפחה, אילו תעצומות נפש. את אביגדור פגשתי כבר בצוהרי יום שישי, למוחרת האסון. אחרי הערכת מצב שקיימתי על ההר הלכתי לבקר פצועים בבית החולים בצפת. שמעתי מאביגדור איך הוא הלך לרבי שמעון עם שני בניו, הילדים שמעון וידידיה, ועם תלמיד שלו, משה לוי, בן של חבר. ידידיה באותה העת עוד היה נעדר. קיווינו כל כך למצוא אותו בתוך כל ההמולה הזאת – אולי הוא נמצא באחד מבתי החולים, אולי הוא נרדם בהשגחה אצל מישהו, חי ושלם. כך התפללנו.
הוא סיפר לי, אביגדור, איך הם ירדו מכיוון תולדות אהרון, מההדלקה שם, לכיוון תולדות אברהם יצחק, ואיך נסחפו יחד עם הקהל בתוך המסדרון עד שהגיעו לתופת ונפלו עם הציבור – אלה נפלו על אלה, ואלה נמחצו תחת אלה, בלי שום יכולת לשלוט. בתוך שניות, מספר אביגדור, הגיע השוטר להציל, לחלץ אותו. השוטר הצליח לחלץ החוצה את אחד הילדים, את שמעון, ולאחר מכן ניסה למשוך החוצה את אביגדור, שבינתיים כבר השלים עם מותו שלו. השוטר, רמי עלואן שמו, שוטר מתחנת זבולון, מושך ובוכה. ואביגדור מבין שהשוטר – שבסופו של דבר הציל את חייו – רואה שם מלמעלה את מה שהוא לא יכול לראות מלמטה.
שמעתי את הפצוע הצעיר שמספר לי איך שוטר אחר מושך אותו, והיד כמו יד ה', מצילה אותו ממוות. ושמעתי בניחומים על שרגי גשטטנר, הזמר שנהג לשמח אנשים, שהגיע מניו יורק במיוחד כדי להיות עם רבי שמעון – איזו נשמה טהורה; על ישי מועלם הנער, שהיה מלא אור ושמחת חיים, וכתב לחברו: האמונה היא בשמחה, והשמחה היא באמונה, מי שמאמין הוא בשמחה; ועל יהודה, יהודה לייב רובין, מאיר הפנים. הייתי אצלו לפני שעה קלה. המשפחה מספרת שאחד המנחמים שהגיע לא היה מוכר, ואחרי שעה שהאיש עומד שם והם מסתכלים עליו ושואלים את עצמם מיהו, הוא ניגש לאבא ואומר לו: אני הייתי חבר של יהודה מתחנת האוטובוס. הוא לא הכיר את שמו, אבל הוא ראה אותו יום-יום בתחנת האוטובוס בבית שמש, והוא מספר שבכל מפגש הוא היה מאיר פנים, הוא היה מחייך אליו, ובימים הקשים, כשהיו לו טרדות רבות, הוא היה אומר לעצמו: אולי נראה את הבחור והוא יחייך אלי, וכך היה. הוא לא ידע את שמו, אבל יום-יום היו נפגשים ומדברים, ובשבעה הוא סיפר להוריו שהוא ראה את הפנים שלו בין התמונות של המתים והרגיש הכרח לבוא ולנחם. ומכאן ואילך – וגם ממש מכאן אני אסע לבקר משפחות נוספות, ודאי אשמע על חללים נוספים, שכל אחד מהם הותיר מאחוריו חלל גדול שהמשפחות תמיד יחושו, לעולמי עד.
שלושה דברים חזרו על עצמם שוב ושוב בביקורי המשפחות: הדבר הראשון – אהבת ישראל, אהבה גדולה ואמיתית, מאור פנים ונועם הליכות. הדבר השני הוא שבח והודיה לשוטרים ולכוחות ההצלה – ושמענו זאת גם כאן – שבזמן שיא פעלו, אם זה המשטרה, אם זה צה"ל, אם זה מד"א, זק"א, איחוד הצלה, יחד, כב"א, כוחות הכיבוי, שחילצו והצילו נפשות רבות שאלמלא כן אולי, סביר להניח, לא היו איתנו כאן היום. והדבר השלישי – הם אמרו: יש את עם ישראל שבתקשורת, ויש את עם ישראל האמיתי, והשניים הללו שונים.
"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים" – זהו רבי שמעון בר יוחאי, זהו הרשב"י. יש לנו מצווה מאת המשפחות, ויש לנו חובה: להרבות אחדות, להרבות אחווה בעם, לחזק את הביחד, לצאת מהשבר הגדול, מהאסון הזה, לבנייה משותפת; להניח, ולו נוכח פני הכאב הגדול, את כל הציניות הפוליטית בצד, להרכין ראש, לכבד את הנספים, ולעשות הכול כדי שאסון כזה לא יתרחש שנית. רפואה שלמה ומהירה לפצועים. יהי זכר הנספים כולם ברוך.
601 מילים של אמיר אוחנה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.