דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, עם ישראל כולו יושב עכשיו שבעה. לא רק בני המשפחות, לא רק 750 אלמנות, יתומים, אחים ואחיות שכולים, אלא העם כולו. השבוע הוא שבוע שבו כולנו באבל. מי יוכל לתאר את עוצמת השבר, את הכאב הנוראי, כאשר דווקא בעיצומו של היום הנשגב, בל"ג בעומר, במקום הקדוש, בציון הרשב"י, שבת משוש ליבנו נהפך לאבל מחולנו; איך נהרגו בחטף 45 הרוגי אסון מירון תשפ"א; איך הפכו עשרות משפחות לשכולות ברגע אחד.

פעם אחת, רבותיי, נמעך זקן אחד בבית המקדש בערב פסח. זה קרה פעם אחת בלבד, ונקרא לדורות "פסח מעוכים", כך אומרת הגמרא. ל"ג בעומר תשפ"א ייזכר על שם המעוכים והנחנקים במירון. החנק, הדריסה תחת רגלי ההמון, הם נוראיים. הלילות עוברים בדמיון זעקת הנהרגים דקות אחדות לפני שפרחה נשמתם. הם ביקשו מעט אוויר, עוד טיפה של חמצן, אט-אט קולם נחלש, עד שנדם.

רבותיי חברי הכנסת, בשחר ההיסטוריה מתו שני בני אהרן דווקא ביום הגדול והנשגב, ראש חודש ניסן, שנעטר בעשר עטרות, בשמחת הקמת המשכן והשראת השכינה. על כך נאמר שם: "בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד, וידם אהרן". דווקא ביום הגדול, דווקא במקום הקדוש נגזרה הגזרה, ואין לנו רשות להרהר אחריה. "וידם אהרן".

האמונה היהודית גדולה וחזקה מכל אירוע. היא שנתנה לנו כוח לעמוד בכל המצבים. שמעתי את הרב אלחדד, אביהם של שני הילדים שנהרגו באסון; הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא: אל תיקח לי את האמונה, וברוך השם שהוא נתן לנו את הכוח להמשיך באמונתו. דיבורים עוצמתיים כאלה של אבא שקובר את שני ילדיו נשמעו מכל האבלים. שמענו כולנו בהתרגשות את הילד ממשפחת חיות, אחיו השכול של ידידה זיכרונו לברכה. הוא ואביו נפצעו באירוע. הוא דיבר על האמונה שהחזיקה אותו בדקות הקשות שהוא חשב שהוא עומד למות, ועל האמונה הגדולה שמחזיקה אותו עכשיו באבל הגדול.

מוריי ורבותיי, בתחילת הלילה הנוראי שמעתי את הדיווחים יחד עם כל עם ישראל ונחרדתי כמוכם. עקבתי אחרי העדכונים בלב רועד והרגשתי את השבר ההולך ומתפתח לממדים מבהילים, וזה הפך לאסון כלל-ישראלי. כך חשבתי. לא שיערתי, אדוני היושב-ראש, בחלום, שבעוד כמה שעות אשמע את הטלפון מצלצל לפנות בוקר שהאסון הכה גם את משפחתי. צלצלה אליי גיסתי שתחיה, שבעלה, הרב חנוך סלוד, זיכרונו לברכה, חסיד בכל מעשיו, חסיד גור בן 52 מאשדוד, לא חזר הביתה ולא יצר שום קשר. אחד מחבריו הקרובים שהיה איתו במירון כן צלצל. הוא אמר שהוא ראה אותו כמה דקות ואחר כך הוא נעלם לו. אני לא יכול לתאר את רגעי האימה, את הספק, את החשש, את הערבוב המוחלט של רגשות שאי-אפשר לעכל. התחלנו לחפש אותו בבתי החולים, אך לשווא. לא האמנתי שאני אתפלל שהוא יהיה פצוע בבית חולים. עוד בית חולים השיב בשלילה, עוד מוקדן אומר: מצטער, אדוני, אין אצלנו חנוך סלוד – בנהריה, בזיו, ברמב"ם, בהדסה. השחר עלה והלב החשיך. הרגשנו איך הפכנו ממאזינים בדאגה לכאב הכלל-ישראלי למשפחה שכולה. משפחה שהילד הקטן שלה הוא יתום לפני בר-מצווה. רק למוחרת בשעות הבוקר המאוחרות זיהו אותו באבו כביר. הרב סלוד, שיצא מהבית מאשדוד ברכבת להתפלל אצל רבי שמעון בר יוחאי, שב הביתה לקבורה לפני שבת. ליווינו אותו לקבורה ממש לפני כניסת השבת. יחד עם כל בית ישראל אני משתתף בצערן ויגונן של כל המשפחות האבלות ושל משפחת גיסי – האלמנה הצעירה, בניה ובנותיה היתומים, אחייניי היקרים, שאיבדו את אביהם בהלם פתאומי ובחטף.

כאן אני רוצה לציין את הפעילות המאומצת של כל כוחות ההצלה השונים, שעבדו במסירות נפש כדי להציל נפשות ושמרו על כבוד המת וכבוד המשפחות. אבל יותר מכול התפעלתי והופתעתי לטובה מהאחדות של כל אזרחי ישראל, שפעלו יחד לסייע למשפחות ולפצועים. אתם יודעים שבגליל גרים יהודים, דרוזים, ערבים, בדואים, חרדים, חילונים – כולם באו והתגייסו והזדהו בסולידריות. אנשי הצלה, רופאים, שוטרים, אזרחים מכל רחבי הארץ. עד היום כולם תורמים דם, מחלקים מזון ושתייה, פותחים את הבית לרווחה. כולם נותנים חיבוק ועידוד.

אחרי שנסיים את ימי השבעה נעסוק בהפקת הלקחים, אשר עליהם אנחנו מתריעים כבר שנים רבות. עכשיו זה לא הזמן. עכשיו נתפלל לרפואת הפצועים, ננחם את המשפחות השכולות ונתפלל לישועת ישראל. "בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים", אמן.