קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבוד היושב-ראש. תרשה לי קודם לשלוח את תנחומיי למשפחות השכולות ולאחל החלמה מהירה לפצועים. אני יודעת שהרבה מהפצעים שיישארו לאלה ששרדו, גם למשפחות – ייקח להם המון זמן להגליד, ויכול להיות שיישארו לאורך כל החיים.
האסון במירון הוא טרגדיה עצומה בגלל כל החיים שאבדו – 45 גברים, צעירים וילדים, שהגיעו לשם לחגיגה דתית. המראות המזוויעים של אנשים נחנקים, מעוכים, נופלים אחד מעל השני, לא יכלו להשאיר אף אחד שיש בו ולו רגש קטן של אנושיות אדיש למראות האלה. אבל זו טרגדיה גדולה פי כמה בגלל שהיה אפשר למנוע אותה, מחדל על גבי מחדל, שהמשותף לכולם הוא היעדר מוחלט של אחריות שהמדינה לוקחת על אזרחיה. האחריות לטרגדיה היא על מי שהחליט שאפשר להפקיר את הציבור החרדי ושאפשר לעצום עיניים ולהתעלם מכל האזהרות והכתובות שהיו על הקיר. האחריות והאשמה הן על מי שהתעניין רק בהוראות הקורונה ועל מי שאפשר הגעה של מספרים עצומים של אנשים ועל מי שלא בדק את ההכנות, ועל ועל ועל.
אנחנו מכירים את ההפקרות הזו מקרוב – ההפקרות של הפשיעה בחברה הערבית, ההפקרות וחוסר האחריות של המדינה, שמובילות לעוד רצח ועוד הרג ועוד פשע משתולל. למוחרת האסון נפגשתי ברחוב בעכו עם אזרח, חובש במד"א, שאמר לי: עאידה, כל הלילה טיפלתי באנשים במירון, וכל מה שעבר לי בראש הוא שאני הערבי; אני כאן הערבי שעדיין לא רוצים להכשיר את האזרחות המלאה והשוויונית שלו כאשר כל מקבלי ההחלטות ישנים עכשיו בבתים שלהם. שאלתי אותו: אתה מתחרט על זה? הוא אמר: ברור שלא. אני שם כי בחרתי להיות בעיקר אנושי ולעשות את התפקיד שבחרתי לעצמי.
את ההפקרות של הציבור ראינו גם בקורונה, עם הממשלה שלא דאגה לציבור שהידרדר לעוני מחפיר בעקבות המשבר, אבל במציאות של הפוליטיקה הישראלית תחת נתניהו אין דבר כזה לקיחת אחריות. אין בושה ואין משהו שדומה לבושה. לכן, הדרישה לוועדת חקירה ממלכתית היא לא בקשה לטייח ולעשות סחבת, והיא גם לא בקשה רק למצוא את האשמים, המזניחים, המפקירים – גם זה חשוב – אלא לדעת, ולהטיל על המדינה את ההמלצות לתיקון המצב, שישמרו על ביטחונם של האנשים שמגיעים.
השר אמיר אוחנה הוא האחראי הישיר. יש לו אחריות מיניסטריאלית להחלטות שנתקבלו. גם עליו מוטלת האחריות לקום ולהתפטר, אתמול ואפילו שלשום ואולי גם שנה לפני, אם מביאים בחשבון את ביטחונם של כלל האזרחים, כולל האוכלוסייה הערבית. תודה.
358 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.