דיון אבל בעקבות האסון במירון

יושב-ראש הכנסת חבר הכנסת יריב לוין, השרות והשרים, חברות וחברי הכנסת, מכובדיי, ליל ביעותים פקד אותנו בל"ג בעומר; לילה של חושך במקום אור, ממש כפי שכתוב בספר איכה: "שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחלנו". התמונות הנוראות מן האסון במירון פלשו לכל בית, החרידו כל אדם, סדקו כל לב, ואין מנחם. כולנו יחד מבכים את המכה העצומה; 45 עולמות מלאים אבדו לבלי שוב.

במורשת עמנו אין אבל פרטי – גם אבלו של היחיד הוא אבל ציבורי. משום כך הנהגנו אתמול יום אבל לאומי, יום אבל שמאחד את כל אזרחי ישראל. הרכנו ראש, הורדנו דגל, חיבקנו את המשפחות, שחייהן התהפכו, התוודענו לסיפורם של הנספים. יש בהם ילדים ויש מבוגרים, יש תושבי הארץ, ויש שבאו מחוץ לארץ; באו ללמוד, לשמוח, להרגיש שותפות. כולם אוהבי ישראל, כולם אוהבי התורה, כולם רצו לספוג מן הזוהר של רבי שמעון בר יוחאי.

אתמול ביקרתי את פצועי האסון בבית החולים רמב"ם בחיפה. זה היה מפגש מטלטל. פגשתי הורים שאוחזים ביד בנם שיצא מכלל סכנה, ופגשתי הורים שאוחזים ביד בנם שעדיין לא ברור מהי חומרת הפגיעה שנגרמה לו, אם יחיה ואיך יחיה. אמר לי אחד ההורים: פה מגלים שלעם ישראל יש לב אחד. חברי הכנסת, המשפט הזה אומר הכול. מבעד למסך הדמעות ראינו בימים האחרונים ערבות הדדית במיטבה – ערבות הדדית מצד יהודים ומצד ערבים; ערבות הדדית עם לב ענק. המוני אזרחים התגייסו לעזרה עם כל הנשמה, תרמו דם, חילקו שתייה ומזון, הציעו אירוח, באו להלוויות, וגם כעת הם נמצאים עם קרובי ההרוגים ברגעי הייסורים הקשים ביותר. המשפחות לא לבד – וזהו הדבר החשוב ביותר, לוודא שבני המשפחות לא לבד. אנחנו נעזור להם בכל מה שנוכל כדי שיוכלו לשקם את חייהם. אנו מטים אליהם כתף תומכת, אתמול, היום, מחר – תמיד.

חברי הכנסת, אדוני היושב-ראש, חובתנו היסודית היא לבדוק כל היבט של אסון מירון. בתום ימי האבל נבחן בצורה סדורה, מעמיקה ואחראית את כלל הנושאים שקשורים בהתכנסות בהר, בהווה ובעבר: את ההגעה, את האבטחה, את הכניסה, את היציאה, את פריסת הזמן והכוחות, ומעל הכול את השינויים ההנדסיים הנדרשים באתר ואת נושא ההפקעה והניהול והאחריות. נפיק את מלוא הלקחים לעתיד כדי שאסון כזה לא יחזור על עצמו.

אני רוצה להוסיף – – –

אני רוצה להוסיף – – –

אני רוצה להוסיף שכולנו צריכים להכיר תודה לכוחות החילוץ וההצלה. הייתי במקום וראיתי בדיוק – אתה יכול לראות שם מה הם היו צריכים לעשות, על איזה מכשולים התגברו, איך הם היו צריכים, ממש במעשה של תושייה ודבקות במשימה, לחלץ אנשים מתוך המוות, ממש מתוך המוות. ובכן, הם ראויים לתודתנו – גורמי הביטחון, המשטרה, מד"א, איחוד הצלה, צוותי הרפואה. ולהרבה אזרחים מן השורה, שפעלו במהירות להגיש עזרה לנפגעים, גם אומרים תודה. לולא הם, האסון יכול היה להיות חמור הרבה יותר. תודתנו נתונה להם. ואני מוסיף – גם לזק"א, שפעלו בפעולה הקדושה של זיהוי הקורבנות.

חברי הכנסת, אלו הם ימים של כאב צורב, שאותו אנו מכירים מאסונות לאומיים אחרים. דווקא ברגעים אלה אנו נדרשים למצות מתוכנו כוחות נפש של חוסן ואיפוק. קל להתלהם ולהתגולל, קשה יותר לחשוק שפתיים. עוד יהיה זמן לוויכוחים ולפולמוסים, אבל בשעות אלה של אבל לאומי חובה עלינו לעמוד יחד, לחבק את המשפחות, לכבד את זכר הנספים. נעשה זאת, ובעזרת השם נצמח מן האסון; נעשה זאת, ונהיה ראויים לדרך חייהם של הנספים, שהיו חדורים אהבת ישראל מראשית עד אחרית. יהי זכרם ברוך.