דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, "יהיה בסדר", אמרו הפוליטיקאים; "יהיה בסדר", אמרו השוטרים; "יהיה בסדר", אמרו המתפללים, וכולם צדקו. במשך שנים היה בסדר – קצת צפוף, אבל בסדר. עד השנה.

בשנה הבאה הר מירון יהיה המקום הכי בטוח בארץ, עם אישור תוכניות וסיורי הכנה – אבל ממש סיורי הכנה, כאלה שמסיירים לפני שחותמים על אישורים. אולי אפילו תהיה כתובת ומישהו אחראי. אולי, אדוני היושב-ראש, יהיו אפילו כמה יציאות וכניסות – כמו במשחק כדורגל, כמו בהופעה בפארק, רק לא במירון.

"יהיה בסדר" זה אחד מאבני היסוד של החברה הישראלית. זה מה שהיה לפני מלחמת יום הכיפורים; גם לפני 4 בנובמבר 1995 אמרו ש"יהיה בסדר" עם ראש הממשלה. "יהיה בסדר" אנחנו אומרים על פועלים שעולים על פיגומים בלי ציוד, ויום אחד פועל נופל. אפילו לפני הטיול בנחל צפית אמרו מנהלי המכינה שיהיה בסדר; קצת גשם, לא נורא. עשרה ילדים נהרגו שם. גם על שדה התעופה במהלך הקורונה אמרו שיהיה בסדר, אז נכנסו כמה מוטציות שונות ומגוונות והרבה ישראלים חולים נכנסו, וככה נפל עלינו סגר שלישי, אובדן פרנסה, אבל בעיקר כל כך הרבה משפחות שאיבדו סתם את היקירים שלהן. תמיד "יהיה בסדר", עד שהמציאות מוכיחה לנו אחרת, עד שזה פוגע בנו אישית, ואז אנחנו לומדים שזה כבר לא ממש בסדר. בסוף השבוע האחרון אנשים וילדים שילמו את המחיר של הפרטאץ' הישראלי, של "יהיה בסדר", של תרבות ה"סמוך", של חילופי האשמות וחוסר נטילת אחריות. אנשים שבאו לשמוח, ליהנות, סיימו את ההילולה במוות מיותר. יום ששונם הפך ליום אסונם.

סבי וסבתי זיכרונם לברכה היו נוהגים לעלות למירון. לפני שנים רבות, כשהייתי ממש קטנה, ההילולה הייתה שייכת לכל עם ישראל – מסורתיים, דתיים, חילונים, אפילו חילונים שרצו לראות על מה המהומה או על מה ההילולה. כמה התרגשות הייתה כשהם חזרו מההר הביתה ובירכו אותנו, את הנכדים הקטנים. ההילולה הייתה חלק מהתרבות העממית של עם ישראל, אבל כמו תמיד, כמו שקורה בכל האירועים, חבורה של עסקנים השתלטה על ההר והפכה את ההר לנכס פוליטי.

למחדל מירון יש הרבה כשלים שגורמי המקצוע התעלמו מהם. היו שני דוחות של מבקר המדינה, היו כאן חברי כנסת ושרים שאמרו שיש בעיה במירון, אבל לכולם היה נוח להגיד "בסדר, יהיה בסדר". 45 אנשים מתו בסוף השבוע הזה. אני מצטערת, יש לי הרבה כבוד לשר דרעי, אבל אני לא מקבלת את "גזרה משמיים". אני מקבלת את זה שהכתובת הייתה על הקיר ופשוט כולם התעלמו ממנה.

ומילה אחרונה לסיום. צריך להקים ועדת חקירה ממלכתית בשביל הצדק למתים ולהרוגים שלנו שם. בשבילם, לא בשבילנו. לא בשביל לצלוב. אני, מהיום ששמעתי על אסון מירון רק כאב לי וכאב לי, וכתבתי, באמת, רק דברים כואבים; לא הטלתי על אף אחד. אבל את הוועדה צריך להקים בשבילם, כדי שנפסיק עם התרבות הכושלת והקלוקלת הזו של "יהיה בסדר". תודה רבה.