דיון אבל בעקבות האסון במירון

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בראשית דבריי אני רוצה לברך אותך. זו פעם ראשונה שאני עומד כאן מעל הדוכן כאשר אתה מכהן כיושב-ראש הישיבה. הרבה הצלחה.

כתוב בפסוק :"ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'". זו שרפה שכל בית ישראל בוכים עליה. יכול להיות כי מדובר באסון הכי גדול שאירע בעשרות השנים האחרונות. כל עם ישראל מאוחד, ולא רק עם ישראל, אלא כל אומות העולם. כל מנהיגי העולם שולחים תנחומיהם. משום כך, לכן, אני לא אזכיר את שמותיהם של חלק מהנספים שהכרתי אישית, שאני מכיר את הוריהם – להבדיל בין לחיים לחיים – כי מדובר באבל של כל בית ישראל.

רק הבוקר התפללתי בבית הכנסת שחרית עם סבא שנכדו נספה באסון מירון. הכאב הוא עצום, מקיף, עמוק, כי אין בית בקהילה שלא קשור כך או אחרת עם אחת מהמשפחות האבלות. מי שלא היה שם, בהר מירון, באותם רגעים, באותה שעה, כאשר נודע על אירוע רב-נפגעים וכאשר החלו לטפטף החדשות, איזה אסון גדול אירע, לא יכול לשער לעצמו חרדה מהי. אי-אפשר לתאר את החרדה וייסורי הנפש שעברו על אלה שחיפשו את יקיריהם. גם אני ומשפחתי, שהיינו שם, חיפשנו וליקטנו עוד אחד ועוד אחד מבני המשפחה שהיו שם במירון. זה עדיין כאין וכאפס לעומת הצער ועוגמת הנפש שעברו ועוברות המשפחות שאיבדו את יקיריהן.

כיהודי מאמין אני יודע שכל דבר הוא בהשגחה פרטית ואין שום דבר שקורה במקרה. ולכן בראש ובראשונה כל אחד צריך לעשות את חשבון הנפש הפרטי, וגם הציבורי, במה אפשר לתקן ואת מה צריך לשפר. אין ספק שמוטלת עלינו חובה, גם למען העתיד, לעשות את הכול כדי להסיר את הסכנה מאלה שיבואו לחגוג במירון. אבל ברור שכדי לעשות את מה שצריך לעשות, המדינה חייבת להשקיע עשרות אם לא מאות מיליוני שקלים כדי לתת את הכבוד והיקר למקום הקדוש הזה. אין ספק שמקום כזה, שבו מתכנסים מאות אלפים מדי שנה, והדבר מסתיים ללא פגע ומכשול – זה נס גדול.

ביום שישי בבוקר, לאחר שכבר ידעו את ממדי האסון וידעו כבר את מספר ההרוגים, פנו אליי בני משפחתי בירושלים בבקשה שאוותר על הרעיון המקורי להישאר בשבת במירון ושאחזור הביתה. אמרתי להם שאני לא מסוגל לעזוב את מירון, את המקום הזה, שבו רק לפני שעות ספורות עלו בסערה השמיימה, בקדושה ובטהרה, 45 נשמות קדושות וטהורות. לפנות ערב הלכתי להתפלל תפילת מנחה וקבלת שבת וערבית, וזה היה בצמוד למקום שבו אירע האסון. לאחר תפילת קבלת שבת, כל אחד יודע, כאשר עוברים לתפילת ערבית, החזן מתחיל וקורא בקול רם: "ברכו את ה' המבורך", וכל הקהל עונה ביחד: "ברוך ה' המבורך לעולם ועד". חלפה בראשי המחשבה: ברוך ה' המבורך, שעשה לנו נס כל שנה ושנה במקום הזה. והשנה לא זכינו.

אנו בימי ספירת העומר, שנוהגים בהם אבלות. ולמה נוהגים אבלות בימים אלה? בגלל שתלמידי רבי עקיבא לא נהגו כבוד זה בזה. מה שקרה זה הרבה יותר מרמז ברור שעלינו להרבות באהבת חינם. אבל, חייבים לומר: קשה. קשים מאוד הימים האלה. החפץ חיים היה אומר: עם אמונה בקדוש ברוך הוא אין קושיות. אבל, חלילה, בלי אמונה אין תירוצים. אני מאמין באמונה שלמה. יהי רצון שנתברך מהקדוש ברוך הוא שלא נדע עוד שוד ושבר בגבולנו.