דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

יושב-ראש הכנסת, כנסת נכבדה, הייתי שם, הייתי בהילולה הכל-כך יפה הזאת, שמגיעים אליה חרדים, ודתיים לאומיים, וחילונים, ספרדים ואשכנזים, ליטאים וחסידים, ואיזה מפגן, איזה מפגן של אהבת ישראל עצומה. הייתי שם כמה דקות לפני שהכול התרחש. חוויתי את הדוחק, את הלחץ. בהחלטה של רגע, בסייעתא דשמיא – ובירכנו הגומל בבית הכנסת – החלטנו לא ללכת בדרך כזאת אלא ללכת בדרך אחרת. איזה נס, איזו סייעתא דשמיא לנו, אבל איזה עצב, איזה אסון נורא, אסון כבד שאסור לטאטא, אסון שאסור להחביא, אסון שחייבים לעשות הכול, להפוך כל אבן כדי שהוא לא יישנה. חייבים לבדוק ולבדוק את כולם: את המשטרה, שאסור לה לחקור את עצמה; את השאלה אם מישהו יצר שם צוואר בקבוק; לבדוק את כל מה שהרב דרעי והרב גפני סיפרו לנו כאן על התקציבים שנתנו למירון. ובסופו של דבר אתה מגיע לשם ורואה מקום של טלאי על טלאי, פחונים, ובעצם משהו דומה למעברה.

אבל לא לשפוך את התינוק עם המים. רשב"י, בין יתר אמרותיו ומאמריו, אמר: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים". בשעות האחרונות אנחנו חווים ניצול ציני של אותו אסון, כל מיני פוליטיקאים קטנים שמבקשים לחסל חשבונות פוליטיים, זה עם פוליטיקאי פלוני וזה עם פוליטיקאי אלמוני, זה רוצה למצות את הדין עם שר כזה ושר אחר, כאילו השרים הם אלה שעמדו שם ויצרו צוואר בקבוק או הם אלה שנתנו את האישורים ההנדסיים. אבל חמור מכך, יש מי שרוצה לנצל את האסון הזה כדי לחסל חשבונות עם ציבור שלם, עם הציבור החרדי – ציבור של אוהבי התורה; ציבור שתורם, ציבור איכותי, ציבור שממנו יש את איחוד הצלה וזק"א ועזר מציון; ציבור שאנחנו רואים וחווים את התרומה שלו, את האהבה שלו, את המסירות שלו, את ה"פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה", והם ממיתים את עצמם באוהלה של תורה. דווקא ביום הזה, ביום שבאמת יש כאן קריאה לחשבון נפש, קריאה לבדיקה, קריאה לעשייה מקיפה כדי שהאסון כזה לא יתרחש, דווקא ביום הזה אנחנו צריכים לחבק את הציבור המתוק הזה ולומר לו: אנחנו איתכם. אנחנו אוהבים אתכם. אנחנו איתכם באבלכם, באבל של כולנו, באבל של עם ישראל.