דיון אבל בעקבות האסון במירון

תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אין מילים לנחם ולהשתתף בצער ולנסות להקל את הכאב, כי הרי מדובר במוות מיותר שניתן היה למנוע. אני רוצה לצטט לכם דברים שאמר ראש הממשלה המנוח יצחק רבין: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. צירוף המילים האלה, שרבים מאתנו שומעים בחיי היום-יום, הוא בלתי נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדיוק מה שלא 'בסדר': יהירות, תחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה'יהיה בסדר' הזה מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברוב תחומי חיינו. ה'יהיה בסדר', אותה טפיחת כתף חברמנית, אותה קריצת עין, אותו 'סמוך עליי', הוא סממן לחוסר סדר וחוסר משמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת החפיף היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל ואוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש'יהיה בסדר' פירושו שהרבה מאוד לא 'בסדר'".

עד כאן דבריו של ראש הממשלה המנוח רבין ב-1992 למסיימי קורס פיקוד ומטה של צה"ל. וכאילו 30 שנה אחרי שום דבר לא השתנה, זה בדיוק מה שקרה במירון בשבוע שעבר. מנהיגי הציבור התנהגו כולם לפי המנטרה של "יהיה בסדר" – לפי המנטרה של "יהיה בסדר", אבל כלום לא בסדר. הכתובת הייתה על הקיר, כמו שאמרו, וכולם ידעו אבל עצמו את העיניים, והמחיר, אדוני, הוא מחיר דמים. אנחנו חיים במדינה שהיא שבעת קורבנות; דמה של ארץ ישראל רווי בדמם של בניה ובנותיה שנלחמו כדי שנוכל לחיות כאן בביטחון, כדי שנוכל לחיות כאן. מה זה לחיות? ללכת לאירועים, ללכת להופעות, ללכת להילולה במירון בביטחון ובבטיחות. ועל מי סומכים? סומכים על השלטון שיסדר. ותאמין לי, לא צריך להיות מהנדס בטיחות בשביל להבין שמה שקרה במירון זה לא בסדר וכדי להבין שהעסק שם לא מנוהל מתחילתו ועד סופו.

לצערי, כל מי שמשתתף בדיונים כאן בכנסת יודע שהרבה מאוד דברים במדינת ישראל קורים בגלל הנס. אתה רואה שזאת מדינה ניסית. אתה מסתכל, אתה אומר: כנראה, אם ככה מתנהלים הדברים, זה נס שבכלל העסק עובד. ואתה יודע מה? במירון עשרות שנים כל שנה קרה נס; השנה לא היה נס. אבל אני אומר לכם, ואני אומר לשרים שנוגעים בדבר: ניסים זאת לא תוכנית עבודה, ואי-אפשר לבוא לפה ולהגיד לנו: ניסים, ניסים. ניסים זאת לא תוכנית עבודה. אתם הייתם צריכים לעשות את העבודה שלכם. ומגיעים כאן פעם אחר פעם אלה שנושאים באחריות ולא מוכנים לקחת אחריות. אני חושב שמצופה מכל מי שהעניין הזה חשוב לו, מכל מי שהציבור שלו, ששלח אותו לייצג כאן – אם זה חשוב לו, הוא צריך לדרוש ועדת חקירה ממלכתית, הוא צריך לדרוש שיתקנו את מה שמעוות ויבדקו מי אחראי ומי נושא בנטל כאן, ויותר מזה – איך מונעים את האסון הבא לא רק במירון, אדוני, אלא בכל אירוע המוני שקורה במדינת ישראל, ואיך אנחנו מבינים מה היו הכשלים בקבלת ההחלטות לאורך כל הדרך. כי ארגון שלא מתחקר את עצמו, שלא מפיק לקחים, זה ארגון חולה, זה ארגון שהולך אחורה, שהופך למנוון, שנובל ונעלם מהעולם, וזה מה שיקרה למדינת ישראל אם נמשיך לטייח כאן פעם אחר פעם.

ואני רואה – סליחה – שרים וחברי כנסת עולים לכאן ומנסים בכל מיני מילים יפות להסתיר את כל מה שלא בסדר. יום אבל והשתתפות בצער הם חשובים, אבל הם לא מחליפים תוכנית עבודה ותחקיר אמיתי, גם על קבלת ההחלטות וגם על אי-קבלת החלטות. חמישה ימים אחרי אסון ורסאי, אדוני היושב-ראש, התכנסה ממשלת ישראל, אז ממשלת שרון, לישיבה שהייתה באמת עם הרבה מאוד אבל, אבל שגם קיבלה החלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית כדי לחקור בדיוק מה צריך לשנות.

ואני רק רוצה לסיים דווקא במה שסיים גם יצחק רבין באותו נאום: "מה אני רואה לעצמי זכות וחובה לתבוע מכם? בראש ובראשונה אחריות". אז אני אומר לכם, אלה שנושאים באחריות ושידעו להצטלם, תשפילו מבט, תיקחו אחריות, תפעלו למה שצריך לפעול כדי שתקום ועדת החקירה הזאת, כי זה החוב שאתם חייבים קודם כול למשפחות שנפגעו, להרוגים, לפצועים ולכלל אזרחי ישראל.