דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כבוד יושב-ראש הכנסת, ראש הממשלה החליפי, שר הפנים, שרים, חברי הכנסת, אני עומד כאן היום בישיבה שדאגתם שתהיה – באמת, הרבה יישר כוח – לפני 43 משפחות שאיבדו 45 יקירים, נשמות זכות וטהורות שבאו לשמוח בלילה של הוד שבהוד. אותו לילה של הוד שבהוד הפך לדין אחד קשה ובלתי מובן. איך באבחה – כל אותם ילדים, נערים, כל אותה שמחה הפכה מקול צהלה לקול יללה.

אני עומד בפניהם ואני אומר את מה שאנחנו אומרים בתפילת יום הכיפורים: "שיחו לאימי כי ששונה פנה. / הבן אשר ילדה לתשעים שנה / היה לאש ולמאכלת מנה. / אנה אבקש לה מנחם אנה. / צר לי לאם תבכה ותתייפח. / עוקד והנעקד והמזבח". 45 יקירים, נשמות טהורות וזכות, שהלכו מאיתנו בלי שנבין איך, בדיוק כמו בעקדה, "וירא את המקום מרחוק". איל נאחז בסבך, הכול מסובך. אתה לא מבין שום דבר, מה קורה. אתה לא מבין את דין שמיים.

ואז, מאותו רגע אתה מתחיל להתעסק ולטפל בזיהוי, בהבאת הנפטרים לקבורה. ואז אתה אומר לעצמך: הדבר היחיד שאתה חייב לעשות הוא לפגוש את האב, את האם, את האח, את האחות, את הבן ואת הבת. הספקתי לבקר כשליש מהמשפחות, עין מול עין, בדמעות, בכאב, ולראות את הזוהר שמתגלה מתוך המשפחות. אותו זוהר של רבי שמעון בר יוחאי בוקע מהן, מתוך הילה שלא ניתנת להבנה. יש שם אמונה גדולה, ושלא יחשוב האדם שהאמונה מקהה חושים. אמונה בבורא זה דבר אחד, וקבלת דין שמיים זה דבר אחד. אבל הכאב, היגון, הלב ששותת דם, הלב המרוסק והשבור – אין לזה נחמה. אין מילה שתוכל לכייר או לצייר או לפסל או להביע בקולמוס הלב, מילה אחת על העוצמה של הכאב.

אתה מגיע למשפחת אנגלרד. יושב אב צדיק, יקר. הוא טומן את שני בניו הקטנים, לפני בר-מצווה, יהושע ומשה נתן. ובדיוק באותו היום, בדרך לרשב"י, הילד קיבל עליו ללמוד סיום של משניות. והמשנה האחרונה שאותה הוא מסיים זה: שמזומן לחיי העולמים, ליום שכולו ארוך, ליום שכולו טוב. ואז הוא אומר – ההלוויה נעשית בערב שבת, ממש בכניסת השבת. בזמן שהשבר הזה, שהריסוק הזה מאחד את כל עם ישראל בהדלקת נרות השבת – הוא אומר לך: אני הדלקתי עכשיו שני נרות לשני הבנים, אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור. ואני רוצה שהנרות הללו יאירו תמיד, לא רק בעלטה. שיאירו את הדרכים שלנו.

משם אתה הולך דומע לעוד משפחה ועוד משפחה. ואתה מגיע למשפחת חיות, על הילד ידידיה. אתה רואה הורים מקדשים שם שמיים גדול בעולם, ומדברים על אהבה והכלה, ומספרים על הגעתם לארץ. ואז הם מספרים שהילד שומע ברדיו שמגנים את אחד מאישי הציבור, והילד אומר: נא לכבות את הרדיו. הוא לא יכול לשמוע שמדברים מילה רעה. ילד תם, טהור, זך. הוא לא יכול לשמוע שמדברים מילת גנאי על אדם. הם באו מהגולה.

נזכיר את משפחת אלחדד, הרב אלחדד. איזה תעצומות ותהפוכות של אמונה על שני הקדושים והטהורים משה מרדכי ויוסף דוד. אתה מקבל את אותן תעצומות בהבחנות של האבא הגדול הזה, בדק מן הדק עד שאינו נבדק.

הבוקר הייתי אצל משפחת לוי בבני ברק. ילד בגיל מצוות, משה לוי, והאב אומר: תוריד לי את הציור מלמעלה. הוא מראה לך ציור של הילד, מצייר בית או ארמון, מצייר כבישים, מדרכות, עצים, מראה את האהבה, את החברות, הכול פורח, ואז מאחורי הבית הוא מצייר עוד כביש. והאבא שואל: לאן הולך הכביש הזה? הוא לא תקני, הוא לא במקום. אותו כביש הולך מייד, אומר, היישר לשמיים. ואתה לא מבין. לך תבין ציור של ילד מלפני פחות משבוע.

אתה מגיע לבית משפחת צדיק, כאן בירושלים, אנשי חב"ד. הרב אריאל צדיק, איש עם הרבה אורות ושמחת חיים. אתה שומע את הסיפור של שני הילדים שלו שניצלו שם. לא רק שניצלו, אלא התחילו לעסוק במלאכת ההחייאה, לפנות; שומע מעשי גבורה, מעשים שבאים מעולם האצילות.

משפחת קולטי – הילד החמוד הזה, איזה פנים חייכניות, אין תמונה בלי חיוך, והלב נשבר והדמעות זולגות.

אתה מגיע לבית משפחת פוגל, ידידיה, שרוצה לעשות שירות צבאי, אבל אומר: עוד כמה זמן בישיבה, עוד קצת תורה, אני כבר אעשה שירות. וכך שבר על שבר הושברנו, והסיפורים עוד ארוכים. בוודאי נשתדל ללכת לנחם את כל אותן משפחות.

אני אומר לכם, מוריי ורבותיי, את האלוקים אני ירא. 32 שנים אני בעולם של רבנות. ראיתי שכול, ראיתי תופת בפיגועי טרור, במלחמות ישראל, ליוויתי משפחות. אני יודע שהם נותנים לנו כוח ונחמה; שתמיד מאובדן, משבר, אתה הופך להיות "ויוסף הוא המשביר". כך גם הפעם, צריך להיות ברור, נהיר, כשמש בצוהריים, חד וחלק: אנחנו, תפקידנו לעשות כמו כל נהג, אך נהג טוב מסתכל גם מה קורה אחורה, במראה. בכל מעשה שאנחנו עושים, אנחנו גם צריכים להסתכל אחורה, לבדוק את עצמנו כדי לתקן וליישר את אורחותינו. חייבת להיות בדיקה משמעותית בנושא הזה.

והר מירון – אני לא יודע כמה שנים אני שומע שמתעסקים פה בדברים, אבל דבר אחד ברור: יותר הר מירון לא יהיה החצר האחורית של מדינת ישראל. הוא יהיה הוויטרינה. צר לי שזה לאחר כאלה קורבנות, אבל מכאן גם כן שנבדוק ונחקור את עצמנו ונתקן את דרכינו, וזו המהות של החקירה והבדיקה.

אנחנו צריכים לשמור את האחדות היפה שהייתה בינינו, לא רק כעם, גם כמדינה, כחברה. מכאן אני רוצה להודות לכוחות המשטרה, לחיילי צה"ל, לכיבוי אש, לאיחוד הצלה, למד"א, לזק"א, שבאותם רגעים ידעו לעבוד נכון, במסירות נפש, בגבורה, ועשו את הדברים. יש הרבה שאלות. זה לא ארבע קושיות עם תשובה אחת, ואי-אפשר לתת תשובה אחת לכל השאלות, אבל הן חייבות להינתן.

מכאן, מישיבת האבל הזאת, אדוני היושב-ראש, אני רוצה לשלוח קודם כול, בראש ובראשונה, רפואה שלמה לפצועים. הייתי אתמול בהדסה, ראיתי איך אדם שכבר היה לפני קביעת מוות מתעורר לחיים ומתהלך כבר בכירורגית. לשלוח רפואה שלמה לכל הפצועים, לנחם את המשפחות. אין לנו כוח, אין מילה שבכוחה לנחם, רק בורא עולם הוא זה שייתן לכם נחמה, ואל שדי, שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די. יהי זכרם ברוך.