דיון אבל בעקבות האסון במירון

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

יושב-ראש הכנסת, חבריי הנכבדים, היום הייתי אמורה לנאום את נאום הבכורה שלי; בני משפחתי האהובים היו צריכים לשבת באחת מפינות האולם, ואני הייתי מדברת על האני-מאמין שלי, על המקום שממנו באתי והמקום שאליו אני שואפת ללכת. אבל כבר ביום חמישי בשעות הלילה המאוחרות הבנתי שהימים הקרובים ייראו אחרת: האסון הקשה במירון, האבל הלאומי שירד כמו עננה שחורה.

יום חמישי, השעה הייתה 01:00 וכמה דקות, והקריין פורץ לשידור עם מבזק חדשות. הלב מתכווץ: איזה אירוע ביטחוני יכול להתרחש עכשיו, אני מהרהרת לעצמי, ומייד מבינה שאירוע ביטחוני – אאוט, אירוע בטיחותי – אין. וכך, בעודי מנסה להמשיך בבישולים לשבת, העדכונים שוטפים את החלל. עוד נתון, עוד פיסת מידע, מדובר באירוע רב נפגעים. הלילה נעשה קודר ומחשבותיי עם האנשים שעשו את הדרך למירון, הגיעו להילולה הגדולה בעולם אבל כבר לא ישובו לביתם.

בוקר, כמי שנושאת את דגל החוסן הנפשי הפרטי והלאומי שלנו, אני מתעקשת לברר, תוך כדי התגלגלות האירועים, שקווי הסיוע הנפשי מתוגברים ונערכים לכמות הפניות שבוא יבואו. בתוך שעות מספר מתפרסמים מספרי המוקדים הקבועים הפועלים בכל השנה וכאלה שנפתחו במיוחד בשביל האסון: ער"ן, בית חם, עזר מציון, מוקדי קופות החולים, מוקד בית החולים מעייני הישועה, מוקדי מחלקות הרווחה והרשויות המקומיות ונוספים.

יום שישי, בין השמשות, כולם לבושים לבן, השבת חפצה כבר להיכנס, ואני בין מאות האנשים שמלווים למנוחת עולמים את יונתן חברוני, זכר צדיק לברכה, בן עירי גבעת שמואל, בחור צעיר בן 27, אוהב תורה, אוהב את הלימוד, והחיוך – החיוך לא מש מפניו, נשוי לטניה האהובה ואב לשלוש בנות, שלא היה מוכן לוותר על הביקור אצל רבי שמעון בר יוחאי. יונתן היה בין אלו שארגנו את האוטובוס של קהילת בית המדרש שלנו שיצא למירון. דקות ספורות לפני שבת אני מגיעה לאחר ההלוויה הביתה, מדליקה נרות, עוצמת עיניים והדמעות זולגות מעיניהן.

מוצאי שבת, שעת חצות הלילה, אני עומדת עם עוד מלווים רבים, רבים וטובים, בהר המנוחות בירושלים – הלווייתו של ידידיה אשר פוגל, זכר צדיק לברכה, צעיר בן 22, מלא ברוחניות, אהבה ואמונה, תלמיד חכם, אהוב על כולם. אני שומעת את ההספדים והלב מתפוצץ. אחד המספידים מתחיל לשיר שיר דבקות והקהל איתו: שרים ובוכים, בוכים ושרים.

אני שבה הביתה, בדרך אני שומעת על הלוויות נוספות, רבות מדי. 45 משפחות שעולמן חרב, אנשים מלאי אמונה שאינם עוד. אני מחליטה לבקר באחד מתוך 13 מוקדי הסיוע הנפשי של ער"ן, מוקדים שפועלים כבר שנים, בשקט בשקט, ומצילים חיים. יצאתי לכפר סבא, פגשתי שלושה מתנדבים מופלאים שעונים לשיחות סביב השעון. על אחד השולחנות אני רואה כמה משפטים שכתבה מתנדבת. התאריך היה מיום שישי האחרון, והיא מספרת על שיחה משמעותית מאוד שקשורה לאסון. העדות החיה הזו מטלטלת. אנשים שבו ממירון בחיים, אנשים היו בתוך שביל המוות הזה, אנשים היו עדים למראות קשים ביותר, כן, גם דרך הרשתות ברשתות החברתיות. הטיפול והמאמץ לשחרר את הטראומה מוכרח להיעשות. אסור לתת לכאב להתקבע, אסור להחליק את זה. מוכרחים לדבר, לדבר על זה במינון הנכון ובהדרכת אנשי מקצוע. חייבים להעניק מקום לכאב ולצמוח ממנו.

נכון, כבר עכשיו יש לחקור ולבדוק את כשלי האסון. אנחנו מוכרחים לוודא שאירועים המוניים יתנהלו בבטחה מלאה, ללא הטלת אחריות מגורם אחד למשנהו. אנחנו מוכרחים לוודא שבעוד שבוע אירועי יום ירושלים והתהלוכות ההמוניות יתנהלו כשורה, יסתיימו בבטחה. ושוב, אני חוזרת ומדגישה שאנחנו מוכרחים לא לשכוח לטפל בחוסן הנפשי הפרטי והלאומי שלנו.

אני רוצה לשלוח את תנחומיי למשפחות האבלות, ואיחולי החלמה לפצועי האירוע במירון ולפצועי אירוע הירי המתועב אמש. תודה.