אדוני היושב-ראש, כבוד השרה, חבריי חברי הכנסת, "פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי". בליל ל"ג בעומר, י"ח באייר, 45 אנשים – אבות, בחורים וילדים – נלקחו מאיתנו בחטף, נלקחו ממשפחותיהם בצורה טרגית וקשה, ללא אזהרה וללא ההזדמנות להיפרד; אסון כבד נפל על מדינת ישראל כולה ביום חגיגי, יום שאמור להיות יום של שמחה. אין לי ספק כי עוד נכונו לנו מחלוקות וחשבון נפש. עוד נידרש כולנו, גם בבית הזה, לבחון את עצמנו ולתהות כיצד ניתן היה למנוע את האסון הנורא הזה, ובעיקר כיצד נוכל למנוע את האסון הבא, מה צריך להשתנות, אילו מסקנות ולקחים צריך להסיק. וכן, בהזדמנות הזו אני מברך את מבקר המדינה על הבדיקה והחקירה שפתח, וקורא לו להפוך כל אבן ולמצוא כל דרך כדי להגיע לתיקון ולמנוע את האסון הבא. לכל אלו יהיה זמן – וחשוב שנעסוק בכך, זו החובה שלנו כלפי הנפטרים והפצועים ובני משפחותיהם – אבל ברגע זה אני רוצה לשים את הזרקור על מה שקרה בימים האחרונים אחרי הכאב הגדול, דווקא על האחדות והסולידריות שהתפרצה במדינת ישראל.
ציינתי בתחילת דבריי שאסון כבד נפל על מדינת ישראל ועל החברה הישראלית, וגם בכך יש נחמה: האסון איננו רק שלנו, איננו רק של החברה החרדית בלבד. אני מודה לממשלה על שהכריזה, בצדק, על יום אבל לאומי לזכר הקורבנות. זהו אסון שנפל על מדינת ישראל, והציבור כולו שותף לאבל עליו ולתקומה ממנו. אחרי האסון שמענו על מעשים עצומים של חסד מצד כל המגזרים והקבוצות בחברה הישראלית: עזרה במזון ושתייה ביישובים דרוזיים ומוסלמיים בצפון הארץ; תרומות דם רבות שנתרמו בקצב שיא ברחבי הארץ; סיוע מכל הסוגים והמינים; ראש עיריית גבעתיים החליט לבטל את חגיגות הרחוב, ואפילו מועדון הבלוק בתל אביב החליט לבטל מסיבה בליל שבת בעקבות האסון, ועוד עשרות ומאות אירועים של עזרה והשתתפות בצער המשפחות. הלוואי שלא היינו צריכים לגלות את הסולידריות הזו בעקבות האסון הקשה, הלוואי שהוא היה נמנע; אבל משהאסון בא עלינו, כאב נורא ועצום, תושבים רבים מאוד במדינה הראו לנו פעם נוספת כמה מיוחדת היא החברה הישראלית, אילו תעצומות נפש יש בה, איזה רצון לעזור לאחר, להרימו, להשתתף ביגונו ולהקל את כאבו. רגעים של אחדות הם רגעי החסד של עמנו, הם רגעי החסד של חיינו.
אין לי מספיק מילים להודות לשירותי ההצלה בשטח, מגן דוד אדום ואיחוד הצלה, חיילי וחיילות צבא ההגנה לישראל ויחידת 669, וכן לכל האלפים הרבים של ישראלים, תושבי ירכא, טמרה, חורפיש, בית ג'ן ועוד; לכל התושבים הרבים ברחבי הארץ שתרמו ועשו והשתתפו למען בני המשפחות והפצועים. אתמול ביקרתי אצל חלק מהמשפחות האבלות. סיפורי המופת על אנשים דגולים וקדושים מותירים חלל כבד עם לכתם. כשישבתי בבית משפחתו של הרב יונתן חברוני מגבעת שמואל, זיכרונו לברכה, יחד עם אחיו הגדול וחבריו מהישיבה, הם סיפרו בגעגוע על יונתן, שהיה שקדן ומתמיד, משקיע רבות בחזרה על הלימוד. עם פטירתו מצאו את סידור התפילה שבו הוסיף לפני ברכת "אלוקיי נשמה" גזיר חדשות מהעיתון שבו הייתה כתבה על אדם שלא קם בבוקר, זאת כדי לעורר את הכוונה לבורא עולם וההודיה על זה שהוא כן קם. הרגש החברתי שלו, הנעימות שבו – סיפר אחד החברים שהוא מצא בכרטיס זיכרון ישן וידיאו מלפני שמונה שנים בישיבה, שבו כל אחד מהחברים בשמחת פורים קצת שתה לשוכרה, ויצאה האמת הפנימית שבו; ראו את יונתן יושב ליד ארון הקודש וממרר בבכי על חורבן בית המקדש וגלות השכינה. יצאה האמת הפנימית שבו.
ביקרתי אתמול גם אצל משפחת רובין בבית שמש, לנחם על מותו של הרב יהודה לייב רובין, זיכרונו לברכה, ובביתו של הרב ישראל אנקווה בבית שמש. הרב ישראל היה תלמיד חכם. כשהגיע צוות חדשות לראיין את המשפחה, היא ביקשה שהכתב ייכנס פנימה ללא המצלמה. בבית הם דיברו באהבה גדולה על הפשטות ועל הקושי שלהם להיחשף למצלמות, ועל אהבת ישראל שהייתה לרב ישראל, שאהב כל אדם ולא הבחין בין דתיים לחילונים. בסוף המפגש המשפחה ביקשה מהכתב שיקבל על עצמו כל בוקר, לעילוי נשמתו של הרב ישראל, לומר "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הכתב לחץ את ידי האב והסכים. כמה כאב על דמויות מופת שנסתלקו בספירת הוד שבהוד, זכותם תגן עלינו. וזאת גם – המפגש שלי האישי בליל ל"ג בעומר במירון, חצי שעה לפני שנסתלק, עם המנוח דובי שטיינמץ ממונטריאול בקנדה. כאב עצום וחלל גדול.
אני מבקש לשלוח מכאן את תנחומיי לכל משפחות הנפטרים ואת תפילותיי להחלמת הפצועים, וכן לפצועי פיגוע הירי אתמול בצומת תפוח. אל נא רפא נא להם. אמן.
680 מילים של משה ארבל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.