אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לא כך תכננתי את נאומי הראשון בכנסת, אך האסון הגדול שפקד את עמנו לא מותיר לי ברירה. אנו בעיצומם של שבעת ימי האבל על 45 נשמות קדושות וטהורות שהלכו לעולמן בטרם עת. הן ביקשו לשמוח בהילולת התנא רבי שמעון בר יוחאי, ביום המסמל את הפסקת האבל על פטירת 24,000 תלמידיו – יום שמעתה ייחרת בזיכרון אומתנו כיום אסון מירון.
הייתי שם, בהר, בעת האירוע. כרעם ביום בהיר התחלפו השמחה והשירה בקריאות כוחות הביטחון לפינוי הדרכים לכוחות ההצלה, ולאחר שהתחילו להתברר ממדי האסון הפכו הקריאות לפינוי ההר כולו. חזיתי בפעולות כוחות הביטחון וההצלה, שעמלו בצורה מופתית על הטיפול בפצועים ופינוי ההר, ועל כך מגיעה להם הערכה עצומה. חבריי, לרגע היה נדמה שהאסון הוא מנת חלקה הקשה של החברה החרדית בלבד. ככל שהתבררו ממדי האסון, התבררו טיב היחסים בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. הציבור הישראלי על כל גווניו התעטף באבל. הודעות האבל שזרמו חצו מגזרים ושפות. חבריי, אנשים אחים אנחנו.
אדוני היושב-ראש, בתוך כל הכאב והצער על הנפטרים, אבקש להסב את תשומת ליבכם לטרגדיה נוספת שקרתה באסון, ושמה רשתות חברתיות. לצערנו, מטבע הדברים, לאחר אירוע מסוג זה מתחיל החיפוש אצל המשפחה והמכרים, אם כולם שלמים ובריאים. בתוך חיפוש זה מגיעה אליי שיחה מאחותי. חיים, היא אומרת, אני לא מצליחה להשיג את בני. לא אלאה אתכם בעשר שעות מורטות עצבים בחיפוש בבתי חולים, ובשלב הבא בזק"א, ולאחר מכן באבו כביר. לא אכביר מילים. לבסוף בשעה 13:00 הגיע מאחייני הטלפון המיוחל. הוא חי. זהו הליך שעבר על מאות רבות של משפחות – ויש לי הרבה מה לומר על קיצור ההליכים במצב זה. אך כאן מגיעה הטרגדיה הגדולה. שמו של אחייני היקר כבר הופיע ברשימת הנספים ברשתות החברתיות עוד קודם לכן. למזלי, הצלחתי להסתיר זאת מאחותי וממשפחתה. יד זדונית קלה על ההדק, שכל מה שעניין את בעליה הוא: אני יודע לפני כולם. זה הגיע עד כדי כך שגם אתמול הגיעו טלפונים לגיסי מערוצי התקשורת: האם אפשר לבוא לנחם אתכם ולצלם אתכם באבלכם? חייבים, אבל חייבים, לעצור את הטרגדיה המיותרת הזאת.
אדוני היושב-ראש, ל"ג בעומר הוא יום שמבטא אחדות. באותו יום פסקה המגפה, שנבעה מכך שלא נהגו כבוד זה בזה. במותם ציוו לנו הקדושים את המאחד. הבה נמשיך את מלאכת החיבור לעילוי נשמתם. אני מבקש להתפלל לרפואתם של הפצועים ולעילוי נשמתם של הנפטרים. יהי זכרם ברוך.
365 מילים של חיים ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.