דיון אבל בעקבות האסון במירון

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כולנו נחשפנו, מי בחמישי בלילה ומי ביום שישי בבוקר, למראות הקשים, לסרטונים שהגיעו מהמקום ולסיפורים של החוויה שעברה על אותם מתפללים, על אותם חוגגים בהילולת הרשב"י. וכשמדמיינים את רצף האירועים, את רגע ההדלקה ולאחר מכן הריקודים, וממש ממש בסוף את שירת ה"אני מאמין", עם כל הסמליות שבה, ואז הצעידה אל אותה סמטת מוות – הרגע, הזמן, המקום, גרמו לכולנו, לרבים מאיתנו, להיזכר במותם של שני בני אהרן נדב ואביהוא; וכמה וכמה פעמים, אולי אין-ספור פעמים, שמענו בימים האחרונים את "בקרבי אקדש". ואכן, כשאנחנו עוברים בין בתי האבלים ובין הלוויות ושומעים את ההספדים בצפת, בירושלים, בגבעת שמואל, אז הדברים הם אותם דברים. אכן נשמות גדולות כולן, והקדוש ברוך הוא ירד לקטוף שושנים. אך אני שמעתי פירוש מעניין ל"בקרבי אקדש", שדווקא לא מדבר על נדב ואביהוא אלא מדבר על אהרן, על שתיקתו של אהרן, על דממתו של אהרן, על כך שאהרן – "וידם". שבשתיקה הזו, אותה שתיקה, לפעמים רוצה הקדוש ברוך הוא שנשתוק, שנידום, שנתבונן פנימה ושנסתכל אצלנו מה צריך להיות אחרת, כל אחד ואחד לעצמו.

כולנו רגילים לאמירה הישראלית – והזכירו אותה קודמיי, ובוודאי יזכירו את זה גם אחרים – כשאתה אומר אמירה ישראלית פיקודית אז מדברים על ה"סמוך", על ה"יהיה בסדר", אבל אני רוצה לדבר על אמירה ישראלית פיקודית שמדברת על שלוש אצבעות אליי, קודם כול פנימה, ואחר כך לאחרים. לא בגלל שבאמת בסוף זה אמור להסתכם רק בזה אלא רק בגלל שהתהליך החשיבתי, המתודולוגי, ההתבוננות החינוכית פנימה כלפי המפקדים שלנו, כלפינו כנבחרי ציבור, כמנהיגים – יש בזה משהו מאוד מאוד אמיתי, ובמיוחד בתקופה הפוליטית המורכבת שאנחנו נמצאים בה כעת.

אני חושב שלא יכולתי – ורבים גם התרגשו מאמירתו של מפקד המחוז שמעון לביא, שברגעים הקשים אמר: אני אחראי. אני לא יודע מה זה אומר על המשמעויות מבחינת אשמה, אני חושב שגם לא זו הכוונה. אבל הכוונה היא כן אחריות. קודם כול זה מתחיל כאן. אני מתבונן פנימה, אני בודק אצלי מה לא בסדר. ואני מציע לי, לעצמי, כנבחר ציבור, כחבר כנסת בכנסת ישראל, ככזה שרואה כל מיני תהליכים אבולוציוניים שמתפתחים להם ושואל מה תפקידי בלעצור ולדעת להתריע ולדעת להעריך את מקומי כאצבע, כחבר כנסת – איך ההתבוננות הזאת תמנה באמת את מספר האסונות שמנו פה קודמיי וחבריי. זו התבוננות שאני אומר לעצמי שאני צריך להסתכל פנימה. אז את השבוע הזה אני מקדיש להתבוננות שלי פנימה.

ברשותכם, נקודה אחת אחרונה, שגם היא קשורה לדמותו של אהרן. כשהייתי בביתו של יונתן חברוני, זיכרונו לברכה, פנתה אליי האימא סיגלית. אני ישבתי באיזשהו מעגל טיפה אחורי. היא אמרה לי: אתה חבר כנסת, נכון? אמרתי: כן. היא אמרה לי: אני מבקשת ממך, היו כאן דתיים לאומיים, היו כאן חרדים, חסידים, היו כל מיני, וראינו גם את כל האחדות אחר כך, ושמענו את זה גם מעוד בתים אחרים. בבקשה, תפעלו לזה שתהיה הרבה הרבה יותר אחדות, תעשה משהו כדי שתהיה יותר אחדות.

אותה דמות של אהרן שהתבוננה פנימה היא הדמות של אהרן אוהב שלום ורודף שלום, וזאת הדמות שבחרתי להזכיר כאן. אני בהזדמנות הזאת גם רוצה להסב את תשומת ליבנו כי כשישבתי שם בדקות הארוכות האלו שמעתי סיפורים מאנשים שהיו נוכחים שם. הם סיפרו לא רק על גבורתם של כוחות ההצלה. אני אספר: ריגש אותי מאוד סיפור של אחד האנשים שבחר להרים איזשהו אדם מבוגר, והמבוגר אמר לו: אני לא יוצא מכאן עד שהילד שלי לא יוצא מכאן. הוא הבטיח לו שהוא יוציא את הילד שלו. אז הוא באמת הרים את האבא, יצא עם האבא וחזר פנימה להוציא את הילד והוציא את הילד. כשהערפל קצת יתפוגג, אנחנו גם צריכים לדעת להתעסק גם בנושאים האלה, להכיר ולהוקיר את אותם גיבורים.

מכאן אני רוצה לאחל רפואה שלמה, להשתתף בצער של המשפחות ולחזק את כולנו בדרך הנכונה והאמיתית לעשות טוב לישראל. תודה רבה.