דיון אבל בעקבות האסון במירון

אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, משחר ילדותי – הרב אבוטבול, חבר הכנסת – ספגתי בבית הוריי את הילולת רבי שמעון בר יוחאי. שמו של התנא הקדוש היה שגור בפי אימותינו בכל ברכה ובכל בקשה, והיה לו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. ליל ל"ג בעומר היה ליל שמחה, ובמשך שנים רבות עלינו להר ליטול חלק בהילולה. אוספים על הטנדר ונוסעים להילולה. אווירת הקדושה והאחדות סימלו את ההר בכל שנה ושנה, אולם כבר אז צרובות בזיכרוני תמונות של עומס, דוחק ולעיתים גם היעדר שליטה. והינה אשר יגורנו בא, וליל השמחה הפך באבחה לאסון הגדול והנורא שיהיה חקוק במסכת חיינו לדיראון עולם, אסון שניתן וחובה היה למנוע. 45 נספים ומעל ל-150 פצועים – זו התוצאה הטרגית של ליל האסון, שאמור היה להיות לילה שכולו קדושה ושמחה. משפחות הנספים קיבלו את השבת בזעקות שבר כשהן מלוות את יקיריהן למנוחת עולמים; מראות קורעי לב של אלמנות, יתומים והורים שכולים שחייהם השתנו לעד. אין לא נחמה ולא מילים לאותן משפחות מלבד האמונה. רק היא לבדה יכולה לנחם אותם.

ואולם, כמדינה המעכלת בכאב את ממדי האסון, הנחמה שלנו תהיה לוודא כי המראות הנוראיים האלה לא יחזרו לעולם. מה שהיה צריך להיעשות לפני שנים ייעשה וייכתב, לצערי, בדם 45 הרוגים. מייד להלאים את ההר. המדינה היא הריבון והיא האחראית – כמו בכותל, כמו בהר הרצל, כמו בכל אירוע לאומי. היא האחראית, היא המפיקה, היא לוקחת אחריות על כל דבר. לא שדולות כאלה ואחרות ולא חצרות כאלה ואחרות, כבודן במקומן מונח.

הטלפון מצלצל ועל הצג כתוב "אימא", מספר בכאב מתנדב זק"א בזמן שהוא עוטף את גופתו של ילד. עדות זו חייבת להיות השורה הראשונה בכל תוכנית הסדרה של מתחם ההר. אותה זעקת האם בטלפון ברגעי החרדה צריכה להיות לנגד עיני כולנו. טרגדיה שמחייבת אותנו לפעול, לשנות ולחשוב, וחשוב מכול – לגלות מנהיגות ולקחת אחריות. זו כלל לא שאלה פוליטית, זה ציווי ערכי. לבדוק את האסון לכל פרטיו, והמסקנות יהיו החלטיות ומעשיות. ועדת חקירה ממלכתית בלתי תלויה עכשיו, בהקדם האפשרי.

אני רוצה לפנות מכאן למשפחות הנספים ולומר להן: מות יקיריכם, הלוואי והיה נמנע. אנחנו בכנסת, כל כנסת ישראל על כל מרכיביה, מחויבים שהשכול הנורא הזה הוא רגע לחשבון נפש, לבדיקה מקיפה שמסקנתה לא עוד: לא עוד "סמוך על"; לא עוד לסמוך על זה ולסמוך על זה; לא עוד לזרוק אחריות על זה ואחריות על האחר. אתם יושבים כעת בבתיכם, ספונים, בתוך ימי השבעה והאבל, מעכלים את גודל האסון ומבכים את מות יקיריכם. יחד עם זאת, אני יודע שאנשי אמונה אתם; שנושאים עיניכם מעלה בתפילה ומבקשים שה' יחזק אתכם. אנחנו מצטרפים לתחינתכם.

ביקשתי מאלוקים שבשמיים שלא אאבד את האמונה, העיד אתמול בכאב הרב מאיר אלחדד, שאיבד את שני בניו באסון, משה בן ה-12 ויוסף בן ה-18. ואכן האמונה לא עזבה אותך. בחרת, הרב מאיר, לקבור את שני בניך על ההר, מתוך הבנה ששם הוא ביתם. הם ילדיו של רבי שמעון, אמרת. נאחל שלא תוסיפו לדאבה עוד, ובעזרת השם עוד תראו שמחה בביתכם ואנחנו כולנו נראה שמחה בארצנו.

לכל פצועי האסון נאחל מכאן בריאות איתנה. תודה גדולה והערכה לאנשי ההצלה, החירום, לאנשי הביטחון, לשוטרים, על התושייה הבלתי-נלאית שלהם. יהי זכרם ברוך.