יש שיר כזה של בית"ר: מי שסופר את הבתים.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בפתח דבריי, אני רוצה לברך את השר אופיר סופר על החלטתו לפרוש מהפוליטיקה. לא כי הוא לא אדם ראוי. להפך, הוא אדם ראוי ביותר. אופיר, כולנו ראינו כמה קשה לך בקואליציית הרשע. הגוף שלך שידר כמה לא טוב לך. גם כשחלקתי עליך קשות, כיבדתי גם את העמדה שלך, גם את הדרך, ובעיקר – את כבוד הבריות שלא אבד לך. ועכשיו, כנראה, חוק המעצרים הבזוי היה עבורך הקש ששבר. אתה יודע מה? יש גם כבוד על הפרישה.
שימו לב, חבריי בקואליציה, אומנם באיחור רב, אבל תראו כמה חברים איבדתם, כמה כבר לא איתכם, כמה כבר לא מצביעים איתכם. נדמה לי שספרתי חמישה, ואני לא מדבר על אנשים ראויים מאוד, כמו משה ארבל וכמוך, אדוני היושב-ראש, שבחרתם לסיים את דרככם בסוף הכנסת הזו. דעו לכם, זה לא מקרי. להצלחה, לטוב, אנשים מצטרפים; מביזיון, חולשה וחושך אנשים בורחים.
ואני מבקש לברך גם על מתן צו ארעי שנתן בג"ץ להקפיא את חוק המעצרים, או כמו שהוא באמת צריך להיקרא, "חוק המקפצה". כי מה חשבתם שיקרה? פשוט לא ייאמן שמישהו העלה על דעתו שצריך את בג"ץ כדי לומר את המובן מאליו, שאין אפליה בין דם ציוני לדם חרדי, בין בחור ישיבה מחברון, פה, בגבעת מרדכי, לבחור ישיבה מהר עציון. למה צריך פה את בג"ץ? מה, לא כתוב בתורה "לא תכירו פנים במשפט כקטֹן כגטֹל תשמעון"? באמת. וחצי18 שעות נמשכה החגיגה הבזויה שלכם, והינה הסתבר שגולדקנופ יותר חכם מדרעי, ושהעצירים ימשיכו להיעצר, למרות שזה לא יעיל. אבל אין מה לעשות, גם הצדק צריך להיעשות.
יש לי חובות מאתמול. אני רוצה להתחיל עם חוק יהלומי הקרב, אחד החוקים הראויים ביותר שעבר בכנסת הזו, אומנם רק בקריאה ראשונה, אבל עדיין כל הכבוד לאופיר כץ ולכל חבריי פה שעסקו בזה. אני רוצה לומר לכם משהו: אנשים, אנחנו, אדוני היושב-ראש, לא מבינים כמה עיניים נשואות לכנסת ישראל ועד כמה הרעל שיוצא מכאן מחלחל. הבוקר דיברתי עם יהלום כזה, יהלום שהחוק אמור לדאוג לו. הוא ביקש שאני אנקוב בשמו. קוראים לו עופר. הוא אדם יוצא דופן, גם כי הוא שילם בגופו ובנפשו על המלחמה לעזרת ישראל מיד צר, והוא יוצא דופן בעוד דבר מדהים. אתה שומע, סימון? שני הבנים שלו, גם תמיר וגם מאור, נוסף אליו, נפצעו במלחמה הזו. תאר לעצמך, יצחק גולדקנופ, תאר לעצמך, משה גפני, תחשוב על זה, מאיר פרוש – שלושה פצועים במשפחה אחת, אבא ושני בנים, פצועים בגוף ופצועים בנפש. תחשבו איך משפחה אמורה לתפקד ככה.
ומה הטריד את עופר היהלום הבוקר? שני דברים הטרידו אותו. עם כל הכבוד לחוק הלומי הקרב, שעבר בקריאה ראשונה, הוא שאל אותי: קינלי, מה קורה עם תקציב פצועי צה"ל? אומרים לי מארגון נכי צה"ל שהתקציב לא אושר ולא הגיע. איך זה יכול להיות? והוא בחרדה אמיתית, מוצדקת: איפה הכסף? ואתם יודעים מה הדבר השני שהפריע לו? הוא לא האמין שכנסת ישראל חוקקה אתמול חוק שעריק חרדי כן ועריק חילוני או דתי לא. הוא לא האמין שיכולה להיות אפליה בין דם לדם בכנסת הזו.
חבריי החרדים, אני כל היום עסוק בלעזור לחרדים שרוצים להתגייס לישיבות ההסדר המועטות. רק לפני יומיים היה כאן יום החייל החרדי. יש לא מעט חיילים בודדים חרדים. אני עוזר גם לשלוש וחצי עמותות שעוסקות בעניין. אבל דעו לכם, ההשתמטות החרדית במלחמת חרבות ברזל לא תישכח ולא תיסלח. שלא תתפלאו, לא תתבכיינו. אל תשאלו: למה שונאים אותנו; אל תטעו: למה מדברים אלינו ככה.
אתמול עשיתי טעות – אתה שומע, ולדי? והלכתי להתראיין ברדיו חרדי. אומר לי המראיין – והוא התייחס גם אליך: למה עמותות של ישיבות מפסיקות לקבל תקציב ואוניברסיטת תל אביב לא? הרי בשניהם יש משתמטים. מה אתה אומר? גאון. תקשיב לי טוב, מר אבי מימרן היקר, אתה ורדיו קול חי וכל הצבועים: הסיבה היא שאין קשר. אין קשר בין מוסד שמחנך ילדים בני 18 להשתמטות ובריחה מצה"ל, גם אם קוראים לו ישיבה – כל הישיבה הזו לא שווה אם בתוכה מלמדים: תעמוד על דם רעך, תשתמט, תתעלם, אל תושיט יד לאחיך – אין קשר בין זה לבין אוניברסיטה, שקודם כול יושבת בעיר שיש בה 85% גיוס. תקשיבי, בני ברק: 85% גיוס בתל אביב, ויש לה הכי הרבה מילואימניקים בארץ. בעיר תל אביב יש 42,000 אנשי מילואים – מספר אחת בישראל. זה בערך 41,000 יותר מאשר בבני ברק השכנה. ומה לעשות, אין קשר בין מוסד של גיל שירות למוסד אקדמי לאחרי שירות. אין קשר. אבל אבי מימרן, תמשיכו לשקר, תמשיכו לספר לעצמכם סיפורים. אנחנו נחזור ונתקן גם את זה.
עוד חוב אחד אחרון – שלמה קרעי. ד"ר שלמה קרעי, ד"ר רעל, דוקטור לשנאה, דוקטור לגועל נפש, דוקטור לשחצנות דתית חסרת סיכוי, דוקטור לשנאת חינם, אתמול פתחת את הפה שלך כמו אתונו של בלעם ודיברת על חבר שלנו ולדי, ולדימיר בליאק. תקשיב טוב, ד"ר קרעי: מאסנו ברעל, בגלגול העיניים. לא נשכח, לא נסלח, לעבד שימלוך. היו פה הרבה שרים רעים. אתה עלית על כולם ברוע, בשחצנות, ביהירות. גם שלמה המלך, שאתה קרוי על שמו, בהתחלה מלך על כל העולם, ובסוף, אומר המדרש, לא מלך אפילו על מטהו. יכולה להיות לך ביקורת על האופוזיציה, אתה יכול לטעון טענות מוצדקות. לרדת לגופו של אדם, לדבר אישית על חבר כנסת מצוין, שסיפר פה מעל הדוכן איך הוא עבד כשומר בחניון כשהוא עלה לארץ, איך הוא התגבר על הגמגום שלו והפך להיות חבר כנסת מעולה – נכנסנו יחד לכנסת – אז לתקוף אותו על זה שבגיל 25 הוא עלה לארץ והוא לא שירת? איזה גועל נפש. דע לך, שלמה, היום ראש חודש אב. ממעטים בו בשמחה, כי נכפלו ושולשו בו צרות. ובחודש הזה אנחנו נזהרים כפל-כפליים, כי אין ברכה בחודש הזה. אתמול בלילה צהלתם על ביטול הרפורמה והעברת חוק הכשרות ועל חוק העריקים. אפס. לא על כך תהיה תפארתכם. תודה.
901 מילים של משה טור פז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.