גברתי היושבת בראש, כנסת נכבדה, עסקנו פה הרבה השבוע בעריקים. אני רוצה דווקא להעלות על נס כמה סיפורים של לוחמים ולוחמות, חיילים וחיילות. יסכה מרק, שאולי את מכירה - -
- - היא בת 36, אימא לשלושה ילדים, אחות במקצועה.
נכון, במקור ראשון. היא התגייסה לצה"ל בגיל 36, די מדהים; מישהי שאיבדה את אביה אליהו, שנרצח בפיגוע.
אחר כך את האבא, שהפך לדמות אב עבורה, הרב מיכי מרק, שנרצח גם הוא בפיגוע. בעלה שלומי, כמו שאמרת, בנו של מיכי מרק, נהרג כשהוקפץ לגוף ביטחוני שבו שירת. קרוב משפחתה אלחנן קלמנזון, מהצוות המפורסם של קלמנזון, שב-7 באוקטובר רצים לבארי, מצילים למעלה מ-100 אזרחים; הגיס שלה פדיה מרק, שנפל במלחמה בעזה. אחרי המחיר הכבד הזה שהיא שילמה, מחיר בלתי נתפס, היא בחרה להתגייס. במילים ישירות ופשוטות היא כתבה במהלך הטירונות:
נתן יונתן כתב: "ארץ שמתקו לה רגביה / ומלוחים כבכי כל חופיה, / שנתנו לה אוהביה / כל אשר יכלו לתת". כך כותבת יסכה: "זהו בעיניי אחד התיאורים המדויקים ביותר של אהבת הארץ. לא אהבה תמימה שאינה מכירה בכאב, אלא אהבה שיודעת את המחיר ובוחרת להישאר. אהבה של אנשים שנתנו לארץ ולמדינה האהובה שלנו כל אשר יכלו לתת". כך כותבת יסכה: "הרגשתי שגם אני מבקשת לומר את ה'הינני' שלי. לא מתוך חובה, לא משום שלא הייתה לי דרך לתרום עד היום, לא מתוך המוות, אלא משום שרציתי להצטרף, בדרך שלי, לאותה שרשרת ארוכה של אנשים שבחרו באהבה, באחריות ובשייכות. מתוך בחירה בחיים, בשביל כל מי שאיננו וכל מי שעודנו". אשרי העם שיש בתוכו נשים עם שיעור קומה כמו יסכה.
אליסף פרץ, שלפני שבוע הצטרף אליי למפלגה החדשה, מסתובב עם שרשרת שיש לה תבליט קטן של ארץ ישראל ועליה כתובות המילים: לא סתם. שאלתי את אליסף למה הוא בחר דווקא בצמד המילים הזה. הוא ענה שהוא בחר להניח על לוח ליבו את המילים הללו כי הן לקוחות מתוך קטע קצר שכתב אחיו, אוריאל, זכרו לברכה, שנהרג בלבנון בשנות התשעים. מאוחר יותר נהרג גם אחיו אלירז בעזה. ואוריאל כתב: עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר. אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל.
אליסף לקח את המילים "לא סתם" כי מבחינתו כל מה שהוא עובר בחיים – כל המשפחה המיוחדת הזו, משפחת פרץ, העצב והשמחה, הרגעים למעלה והרגעים למטה, האובדן של שני אחיו, הבחירה של אליסף ואביחי האחים להמשיך לשרת בשירות מילואים ארוך. אליסף עשה כמעט 500 ימים רק במלחמה הזו. העשייה החינוכית רבת-השנים שלו כראש מכינה, בכל מיני יוזומת חברתיות; הוא הקים את עמותת "האחים שלנו" של האחים השכולים; עד לפני כמה ימים הוא ניהל את אגף החברה והנוער בעיריית ירושלים. ובכלל, בעומק, הבחירה שלו לחיות כאן בארץ והבחירה להיכנס לשדה הפוליטי הן לא סתם. יש לו משמעות, יש לו אמונה בדרך, יש לו מחויבות לדרך, וכמה טוב שאנשים כמו אליסף, בעזרת השם, בעוד כמה חודשים, יהיו פה בבית הזה.
עוד גיבור שאני רוצה להעלות על נס דווקא בשבוע הזה הוא סשה טרופנוב, שחזר מהשבי. סשה התחתן עם ספיר כהן. כשראיתי אותם כשהם התחתנו, נזכרתי ברגע מיוחד שהיה לי עם סשה לפני כמה חודשים, בחנוכה האחרון. שנינו הגענו יחד להדלקת נרות של פצועי צה"ל. סשה הגיע על קביים כי הוא היה אחרי עוד ניתוח בשיקום שלו. ביקשו ממנו להגיד כמה מילים, אז הוא פנה לפצועים ואמר להם שאומרים לו שהוא גיבור, אבל מה, הוא גיבור? הם גיבורים, והוא רוצה להיות הקול של החטופים שאומר להם: תודה על כל מה שנתתם, על כל מי שאתם, ותודה לאל שיש בעם שלנו אנשים כמוכם. אתה רואה חטוף שחזר ויודע להגיד תודה ולהכיר תודה לפצועי צה"ל, וזה מראה איזה עם אנחנו, וגם הבחירה שלהם להתחתן אחר כך ולהקים עוד בית בישראל. זה קצת הסיפור של כולנו.
ובזמן שנותר לי, אלקנה לוי הוא פצוע צה"ל קשה. הוא נפצע קשה, מפקד מחלקה בגדוד 13 בגולני. שלושה אחים שנפצעו, שלושתם נפצעו קשה. אלקנה איבד את שתי רגליו. בשבוע שעבר הגעתי למסיבת ההודיה שלו, בדיוק שנה אחרי שהוא ניצל. 40 דקות הוא עומד מול קהל ענק שהוא הזמין, כל האנשים שהיו שותפים בדרך, עומד על שתי פרוטזות, ו-40 דקות הוא מקריא דברים שהוא כתב. כל מילה היא מרגשת וכל מילה – ראוי שבמערכת החינוך ילמדו אותה. אני לא אוכל להקריא את הכול, אבל אני אקח כמה קטעים, מה שנספיק.
כותב אלקנה: בעל התניא מביא בשם ספר הזוהר את המשפט שמקפל כל כך במדויק את התחושה הזו: "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא, וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא" – כאב צועק מצד אחד של הלב, והשמחה צועקת מצד אחד של הלב. אני מניח שגם את תוכלי להזדהות, עם מה שאת חווית. וממש כך זה מרגיש, כותב אלקנה. בכל רגע נתון אני מרגיש את זה שאין לי רגליים, אני לא צריך להיזכר בזה. אני מרגיש את זה בכל פינה בגוף שלי, לפעמים יותר, לפעמים פחות, אבל תמיד מרגיש. מהצד השני, אני בטוב, אני באחת התקופות הטובות של חיי – תקופה שהיא המשך ישיר של עבודה של כל החיים, תקופה שהיא המשך ישיר של בה"ד 1 והתפקיד הקצר. בצד הזה של הלב, אני באמת מרגיש כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה ערגת חיים, כל כך הרבה כנפיים להצליח, ובאמת מרגיש כאב, ובאמת מרגיש שמחה, כמעט בו זמנית.
ואני לא למוד שנות חיים ארוכות – אלקנה הוא בחור צעיר בן 24 – אבל זה המתכון שלי, להרגיש. להרגיש את הכאב האמיתי כי הוא פה ונוכח, ולתת לעצמי להרגיש את החיבוק; ללמוד להרגיש אותו ולעבור דרך הכאב ואיתו להתפתח, דרכו לשמוח, כי הוא נוכח. אז תן לו מקום, אבל עוד כל כך הרבה נוכח. כל כך הרבה למידה – ללמוד לשחרר, ללמוד להרפות, ללמוד להרפות את זה שאתה לא מצליח להרפות, ללמוד ליפול, אחר כך ללמוד ליפול יפה, ואחר כך ללמוד לקום, גם אם מכוער, ללמוד לבקש עזרה, ללמוד להיעזר, בטוב, לתת לעצמי להרגיש בנוח בתוך העזרה. לתת למי שעוזר לי את התחושה שהוא עוזר למישהו שיכול, לא למישהו שהוא לא. להגיד לו תודה אמיתית, מהלב, גם אם בפעם האלף. ללמוד לתת מקום לזה שבפעם הבאה זה ידרוש ממני עוד נשימה עמוקה, לבקש עזרה. ללמוד לתת מקום להכול, לכל ההפכים. לרצות מאוד להצליח עם הרגליים, כי זה קיומי, אבל לנסות לתת לעצמי להבין שהאושר שלי לא תלוי בכמות הצעדים היום, אם בכלל היו כאלה היום. אני איש בלי רגליים – או שאני יותר איש, או שאני יותר בלי רגליים?
לרצות לדבר, אבל לא לרצות להיות סלב. לקבל הערכה, אבל לא להיות רוקסטאר. לתת מקום לכאב הפרטי, אבל להבין שיש פה סיפור לאומי, כי הכאב הוא פרטי, אבל הגאווה היא נצחית – הגאווה ללבוש מדי צה"ל ולהתגייס לגולני; הגאווה להיות חייל של תומר מלדסי; הגאווה להיות מפקד של כל אחד מהחיילים שעברו תחתיי בהכשרה או במחלקת השמונה האדירה. אבל האכזבה שזה היה קצר מדי. הצביטה בלב שהם משתחררים ואני לא חלק; שקיבלתי משימה לשנה, ואחרי שבועיים הלכתי. הגאווה להילחם, מחנות המרכז, ח'אן יונס, עייתא א-שעב, ושוב ח'אן יונס. הגאווה בדרך שעשיתי, ואנחנו עושים, מאז הפציעה.
אני מרגיש את החסדים של הקדוש ברוך הוא מהרגע הראשון. אני מרגיש את החסד בפינוי המהיר להפליא; אני מרגיש את החסד בזה שלא איבדתי הכרה בפינוי; אני מרגיש את החסד בכך שישנתי רק יומיים, על אף שהערכות דיברו על בין ארבעה לשישה שבועות; אני מרגיש את החסד בכך שנשארה לי ברך; אני מרגיש את החסד בכך שהרסיס בעין ימין היה רק בגבה ולא איבדתי ראייה גם בעין זו.
אני מרגיש צורך לעצור, ולמרות שכולנו יודעים בשביל מה התכנסנו, להדגיש זאת במילים ברורות ופשוטות: היום, ממש היום לפני שנה – כך אומר אלקנה בחמישי האחרון – במגנן על ציר מגן עוז הצפוני בעיר ח'אן יונס עלו שני אנשים, חייל ומפקד, לגג האיתור שבו הם שהו. ממש היום לפני שנה התפוצצנו. ב-15:22 עמית היקר נהרג, ואני שכבתי שותת דם על גג האיתור של מחלקת השמונה בעזה. ממש היום לפני שנה. ניסיתי לשים לעצמי חוסם עורקים, ופשוטו כמשמעו, לא עלה בידי. ובזמן שאני נאבק, עדן הגיע וזיהה אותנו והזעיק עזרה. ממש 50 שניות אחרי זה, דוידזאדה המלך הגיע ונתן לי כאפה. הוא ביקש ממני להישאר פה איתו, והבטיח שהוא יעשה מכאן את השאר. ושניות לאחר מכן נועם משה חי האגדי הצטרף אליו, וביחד תוך שניות ספורות הם שמו לי שני חוסמי עורקים והצילו את חיי. בתוך שלוש דקות אני שוכב בגג האיתור שלי בעזה ומעליי מנדיל, וישראל הפרמדיק, ונריה הדוקטור, וברקאי האהוב. הם רוכנים מעליי ומצילים את חיי, ואני לוחש לעצמי: תהיה פצוע גבר, אל תפריע להם.
ותוך כדי אני רואה את נועם וישי החובשים, הגברים של המחלקה שלנו, מחפשים רלוונטיות. אני שוכב על גג האיתור בעזה, אני שוכב שותת דם, בלי רגליים, ומרגיש שמטפלים בי בצורה יוצאת דופן. היום ממש לפני שנה. הם מרימים אותי ובריצה מכניסים אותי לנמ"ר, בפיקוד כחלון, שמחכה בפתח האיתור. היום לפני שנה, נירו הסמל, שאני חייל שלו, לוקח פיקוד על המחלקה, ובשעה 15:27 אני מסתכל על השעון בתדהמה כשאנחנו מגיעים למנחת. היום לפני שנה, ב-15:33, אני כועס עליהם שהמסוק עוד לא הגיע, תוך כדי שרופא נוסף נותן לי מנת דם,. ותוך כדי זה אני חוטף שיחה קצרה עם יואב האלוף, ששבועיים אחרי שהוא נכנס לתפקיד, הוא מנהל מנחת בצורה יוצאת דופן. כך הוא ממשיך את הסיפור, איך מחלצים אותו ומעבירים אותו ב-669, והרופאים בסורוקה, ואז בשיבא. היום אלקנה איתנו, איש מופת. תודה רבה.
1,463 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.