"הצעת החוק מהווה איום חמור מאין כמותו על שלטון החוק, ופותחת פתח מסוכן לשרירות, לאפליה ולשחיתות בכל דרגי הרשות המבצעת. ההצעה פוטרת באופן מעשי את הממשלה ואת כל גופי הרשות המבצעת מכפיפות לחוק, ומגבילה גם את האפשרות לביקורת שיפוטית אפקטיבית של הפרות חוק מצד הממשלה. תחת כסות של הסדר חקיקתי, שמוצג כמוגבל בהיקפו, מתוכנן מהלך דרמטי שיפגע קשות בשלטון החוק. לפי הצעת החוק, הממשלה רשאית להתעלם מן העמדה המקצועית של הייעוץ המשפטי לממשלה בנוגע לדין, ולפטור גם כל גורם שלטוני אחר מכפיפות לפרשנות הדין של הייעוץ המשפטי. משמעות הדבר היא שחרור הממשלה על גופיה ורשויותיה מן החובה לציית לחוק, כל עת שהיא מוצאת לנכון, בכל סוגי ההחלטות והעניינים – מדיניות וביצוע, מינויים ומכרזים, שלילת זכויות והקצאת משאבים. הגוף הכפוף לחוק יהיה לגוף שקובע מהו החוק."
במילים החריפות הללו שציטטתי פתח פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה את גילוי הדעת הנוקב נגד הצעת החוק שלפנינו. אך למעשה לא בהצעת חוק עסקינן ולא בהסדר רגולטורי מוגבל, אלא בקריאת תיגר אלימה וישירה על עצם המושג שלטון החוק. שלטון, כל שלטון, שאינו מוגבל על ידי החוק ומרות הדין, הוא בהגדרה שלטון דיקטטורי, גם אם הוא מקיים הליכי בחירות ראווה חופשיות יותר או פחות. הליכים אלקטורליים אינם ערובה נגד עריצות הרוב ועריצות בכלל, כפי שהניסיון המר מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 מלמד אותנו. שלטון החוק ומרות הדין הם ערובה הכרחית, גם אם לא מספקת, לשמירה על זכויות האדם והאזרח, להגנה מפני השחיתות, הדיכוי והרצחנות המאפיינות כל משטר דיקטטורי במוקדם או במאוחר. מה שמשותף לכל אחת משיטות ההגנה הללו היא ההבטחה שהריבון יהיה כפוף למרות הדין ושהחוק יהיה עליון על כל יסוד אחר בשיטת המשטר. את זה בדיוק מבקשת את הצעת החוק לחסל.
מטרת-העל של הממשלה בצונאמי החקיקה לשינוי יסודות המשטר בכלל ובמתקפה החזיתית על הייעוץ המשפטי לממשלה בפרט היא להשתחרר מכל בלם ומכל מעצור בדרך לכינון משטר דיקטטורה של עליונות יהודית על מלא, ועל כך עוד ארחיב בהמשך. מרגע שבו אנו מבינים את מטרת-העל של הממשלה כמתקפה על עצם המושג שלטון החוק ועל עצם כפיפותה שלה עצמה למרות הדין, מתבהר גם מדוע מוסד היועץ המשפטי לממשלה עומד על הכוונת. כל הבכי והנהי כנגד האישיות, היועצת המשפטית לממשלה עו"ד גלי בהרב מיארה, שתובלו במנות גדושות של הסתה כמיטב המסורת של מכונת הרעל הביבית, אינם העיקר. זאת למעשה הייתה דרכם של יועצי הדמים של נתניהו וכנופייתו להונות את הציבור ולסמא את עיניו מאופייה האמיתי של ההפיכה שאותה הם מבצעים. לא האישיות עומדת על המוקד אלא האורגן; עצם מוסד היועץ המשפטי לממשלה הוא היעד.
הדבר הזה נחשף במיוחד לאחר פיצול הצעת החוק הנוכחית והמחיקה של רבים מהשינויים היותר-מוסכמים ברגולציה של התפקיד, למשל ההצעה להפריד בין ראש התביעה הכללית לבין הפרשן המוסמך של הדין, שאפשר למצוא בה היגיון או אפילו נחיצות, כל עוד עצמאותם וחוסר כפיפותם של שני התפקידים לגורם פוליטי כלשהו מעוגנים בדין נוקשה. הפרדה זו, שוועדת החוקה השחיתה זמן כה רב בדיונים על אודותיה, כלל אינה נמצאת עוד בחקיקה שלפנינו, מאחר שזאת לא הייתה מטרת החקיקה מלכתחילה. מה שכן עומד לפנינו הוא נוסחה מזוקקת של המזימה לחיסול שלטון החוק.
הרי שלטון החוק הוא מושג משפטי מופשט, המחייב בין השאר הפרדה מבנית בין הגורם האוחז בכוח השררה, השלטון, לבין הגורם הדובר עבורו את הדין. מכיוון שהוא מושג משפטי מופשט, אזי אי-אפשר להגיש הצעת חוק שתקבע כי הדין אינו תקף עוד; אי-אפשר להציע שינוי חוקתי שקובע: החוק הוא רק המלצה. אבל זה בדיוק מה שקואליציית החורבן עושה, מאחר שהיועץ המשפטי לממשלה כמוסד, לא כאישיות ספציפית, הוא האורגן האחראי לפרשנות, לאחידות ולמרות הדין ברשות המבצעת. את מושכלות היסוד הללו לא בדיתי ממוחי הקודח אלא גזרתי מהאילנות הגבוהים ביותר שצמחו במשפט הישראלי. אני מצטט: "היועץ המשפטי מסייע לרשויות השלטון כאשר הוא כפוף להוראות החוק. בעשותו כן מודרך היועץ המשפטי על ידי הוראות הדין ומקום בו מתנגדת המדיניות, הרצויה לרשויות, עם הוראות החוק, לרבות עם קיום ערכי היסוד החוקתיים, יש לחוק - - - עדיפות חד-משמעית. היועץ מגן על שלטון החוק ומתפקידו להנחות את רשויות השלטון מה אסור ומה מותר, מה חוקי ומה בלתי חוקי - - - בבואו להציג דעתו בפני הרשויות, משמש היועץ המשפטי כפרשן המוסמך של החוק, כל עוד לא יצאה הלכה מלפני בית המשפט". כך קבעה בשנת 2000 ועדת שמגר, הוועדה הציבורית לבחינת דרכי פעולתו של היועץ המשפטי לממשלה.
את הכוח הזה שואפת הממשלה להחריב ולחמוס לעצמה, לקבוע מה חוקי ומה בלתי חוקי, מי חוקי ומי בלתי חוקי, כמו שנהוג בכל משטר דיקטטורי דכאני. אלא שבישראל הסכנה היא אף רבה יותר ועוצמתית יותר, משתי סיבות מרכזיות: הסיבה הראשונה היא בשל החולשה האינהרנטית בין רשויות השלטון, כלומר בין הכנסת לממשלה. לא רק שהממשלה שולטת בכנסת מתוקף הרוב הקואליציוני המובטח לה, שבארבע השנים האחרונות חזינו באימה כיצד ניתן לו הכוח להכשיר כל שרץ, להעניק חסינות לכל עבירה ולדהור לעברו של כל פי פחת בשאול, אלא שלכנסת כרשות שלטונית אין כל יכולת לכפות על הממשלה או מי מזרועותיה או שריה את החלטותיה, ואין לה כל יכולת לאכוף דה פקטו את מעמדה הסוברני הבכיר, לכאורה, של עצמה ושל חבריה.
לחברי כנסת כיחידות חוקתיות עצמאיות שמורה למשל זכות לקיים ביקור פיקוח במתקני כליאה ולהיפגש עם אסירים. זה לא הפריע לשר, שהושבע לתפקידו מכוח הצבעה של הכנסת, להפעיל מדיניות בלתי חוקית ולמנוע את הביקורים הללו מחברי הכנסת של האופוזיציה. המשטרה והצבא למשל כרשויות ציבוריות מחויבות להעביר מידע למרכז המחקר של הכנסת. זה לא הפריע להן לצפצף במשך שנים על החובה ולהימנע מלהעביר נתונים על היקף תופעות טרור המתנחלים, למשל. והדוגמאות עוד רבות. כך מרוקן מתוכן עקרון הפיקוח הפרלמנטרי, ועליונות הפרלמנט נותרת כסיסמה בלבד לעומת השררה שבה מחזיקה הרשות המבצעת.
הסיבה השנייה מדוע בישראל סכנת העריצות חריפה ועוצמתית יותר קשורה לאופייה והתנהלותה של המדינה מלכתחילה, ובמיוחד תחת ממשלת הדם, הגזע והזוועות הנוכחית. הרי אין דבר כזה דמוקרטיה עם כיבוש. אין בעולם עוד דמוקרטיה בעיני עצמה שכובשת ומשעבדת עם אחר, שגוזלת את אדמותיו וחירותו, שמִמֶנָּה שרים המורשעים בטרור יכולים לפקד על המשטרה, שמממנת מכסף ציבורי חוליות טרור שמבצעות טיהור אתני בשטח כבוש, שחבריהן שורפים כפרים, מציתים שדות, מכים פעילי זכויות אדם ולא בוחלים בלהפעיל את נחת זרוען אפילו על חברי קונגרס. אין עוד דמוקרטיה ששולחת ארגוני ביון לרגל אחרי מורים בבתי הספר ומרצים באוניברסיטאות, שמפעילה צנזורה על האקדמיה ועל הסטודנטים, שמבטלת אישורי כניסה לעיתונאים שחושפים את האמת הכואבת, הנפשעת. כאן מצויה הסכנה הגדולה ביותר – לא רק שחרור הממשלה מכפיפותה לחוק, אלא שחרור הזרועות הארוכות של השירותים החשאיים ממרות הדין.
במשך עשורים פעלו ללא כל פיקוח חוקי, עד שבמאמץ לא קל הצליחה הכנסת לחוקק בשנת 2000 את חוק שירות הביטחון הכללי ולהכפיף לחוק בפעם הראשונה את ארגון הסתרים, לפחות חלקית ולמראית עין. חרף העובדה שהיישום של אותה כפיפות לדין ודאי לא היה מיטבי, עצם העיקרון היה הישג משמעותי. כעת, אם חוק שב"כ קובע כי השירות נתון למרות הממשלה, כפי שאומר החוק – נדמה לי סעיף 4(א), אם אני זוכר נכון – אך הממשלה עצמה משוחררת מכל רסן ומכל חובה לכבד את החוק, המשמעות היא שגם שב"כ יהפוך לעוד כלי בשירותו של הרודן. את הצניחה החופשית בדרך לחזון הבלהות של מדינת המשטרה האפלה כולנו חשים על בשרנו כבר כעת.
רק השבוע חשף רונן ברגמן כי תחת ראש שב"כ, אותו משיחיסט שנאמנותו אומנותו, החל הארגון להפעיל כלי מעקב ובילוש נגד עיתונאים מתנגדי נתניהו. במקביל הוא הורה להכשיר את התמודדותה בבחירות של מפלגה רצחנית, שהרוח החיה בה הוא ברוך בן יוסף, או בשמו הקודם, אנדרו גרין, מי שהיה חבר בתת-טרור של תנועת כך בארצות הברית, ורצח עם עוד שניים שני אזרחים אמריקאים, ובהם אלכס עודה, מראשי הליגה האמריקאית-ערבית נגד השמצה.
כך, למי שאינו זוכר, הוגדרה בישראל כארגון טרור, ותחת ממשלת הכהניסטים זכתה לרהביליטציה דה פקטו. זו מטרתם – להפוך את ישראל לדיקטטורת גזע פשיסטית מובהקת, שבה ארגוני הביון בולשים אחרי עיתונאים, מורים, מרצים, ארגוני עובדים ומפגינים ופעילים פוליטיים. רודפים אותם למעצרי שווא בתנאים בלתי אנושיים בזמן שחוליות טרור המתנחלים, בריוני החולצות החומות וחסידי תורת הגזע הכהניסטית משתוללים ברחובות. את האלמנטים הנוראיים ביותר של הכיבוש מבקשת הממשלה לייבא לתוך ישראל הריבונית על מנת להחריף את הדיכוי והרדיפה גם אל האזרחים עצמם. במשך שנים הזהרנו שהכיבוש משחית ושהנורמות הנפשעות של משטר הכיבוש יחדרו גם לתוך ישראל ויפרקו את מעט מנגנוני ההגנה שיש בה. קראנו שאין דמוקרטיה עם כיבוש ואין שלטון חוק עם כיבוש.
בארבע השנים האחרונות חזינו במשמעות של שלטון דיקטטורי שפועל בעריצות, מפר בצורה סדרתית פסקי דין של בית המשפט ודורס כל נורמה חוקתית של משטר דמוקרטי. מה שנעשה בעבר בלחש ובהסתר, נחגג היום בראש חוצות: הסתה לרצח העם, לפשעי מלחמה, לטיהור אתני. דה-הומניזציה מוחלטת של האחר, של עם שלם, הם לחם חוקה של ממשלת הדמים.
הצעת החוק הזו מבקשת לעגן ולהסדיר בחוק את הטירוף הזה, למסד את פשעי הממשלה ולהופכם ממנורמלים חברתית לחוקיים רשמית, ולברוא על יסודות החברה הישראלית המוחרבת את דיקטטורת הגזע הפשיסטית של הפושע נתניהו, הטרוריסט בן גביר והמצית סמוטריץ'. על זה בדיוק ייסובו הבחירות הקרובות, ולכן הציבור הדמוקרטי, יהודים וערבים, חייב לצאת בהמוניו, להציף את הקלפיות ולסלק את ממשלת הדם, הגזע והזוועות לנצח.
1,407 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.