גברתי היושבת-ראש, אני מסתכלת סביבי – חבר הכנסת עופר כסיף ומזכיר הכנסת. האמת, יש רגעים שבהם המילים כבדות מדי ויש רגעים שבהם הן הכרחיות, וזה אחד מהרגעים האלה, לפחות עבורי. אני עומדת פה היום ואני כמעט בטוחה – אלא אם כן יהיו לי התערבויות קטנות ביומיים הבאים – שזה יכול להיות נאום הפרדה שלי מהכנסת הזו, מהכנסת באופן כללי. אחרי יותר מ-11 שנים בכנסת, שש כנסות, אלפי שעות של דיונים, ויכוחים, מאבקים, לילות לבנים, ניצחונות קטנים ותבוסות כואבות, הגיע הזמן להגיד שלום – לא שלום של ייאוש ולא שלום של כניעה; שלום של מי שיודעת שהמאבק נמשך גם אם הבמה משתנה.
בנאום הראשון שלי סיפרתי שנולדתי בנצרת ואני בת שישית משבע בנות לאב שעבד ולאם שבנתה בית. גדלתי בבית שבו לא היה עושר חומרי אבל היה עושר של ערכים, שאמרו כל הזמן: כל אדם שווה, כל אישה שווה, כל עם ראוי לחיות בכבוד וביטחון. ואלה לא היו סיסמאות; אלה היו כללי חיים שלימדו אותי בבית, ואלה הם הכללים שהבאתי איתי לכנסת ב-2015, כשנכנסתי לכנסת. אני ידעתי, כשנכנסתי לכנסת ב-2015, שאני נכנסת לבית, לבניין, שלא תמיד ירצה אותי. ידעתי שאני אישה ערבייה, פלסטינית, קומוניסטית, פמיניסטית, בפרלמנט של מדינה שההתמודדות עם שאלת זהותה הייתה תמיד ביחס לאזרחים הערבים. לא הגעתי לכאן כדי להיות נוחה ולא הגעתי כדי לעשות חברים; אומנם חלק נעשו לאורך הדרך. הגעתי לכאן כדי לייצג – לייצג את מי שקולם לא נשמע מספיק, את מי שהמערכת שוכחת, את מי שהמדיניות פוגעת בהם ביום-יום. ואני רוצה להגיד משהו שאולי יפתיע חלק מהשומעים: הגעתי לכאן גם כדי לדבר אל כולם, לא רק לסיעה שלי, לא רק לציבור הערבי ולא רק לבוחרים שלי, אלא אל כל מי שמאמין שאפשר לחיות כאן אחרת, שאפשר לבנות חברה שוויונית, שאפשר לסיים מלחמות וכיבוש, שאפשר וצריך לבחור בחיים.
בתחילת דרכי בכנסת נבחרתי כחברת כנסת ערבייה ראשונה למלא את תפקיד יושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה. מילאתי את התפקיד הזה שמונה שנים, ועוד ארבעה חודשים כיושבת-ראש ועדת העבודה ורווחה. בתחילת דרכי בוועדה לקידום מעמד האישה שאלתי את עצמי שאלה מאוד פשוטה: עאידה, מה תרצי שיזכרו ממך כיושבת-ראש של הוועדה הזו? ידעתי דבר אחד: כמי שהגיעה ממאבקים ומפוליטיקה של ההמונים, אני חייבת לפתוח את הדלת לכל אלה שמנהלים ומנהלות מאבקים יום-יומיים בנושאים שקשורים לחיים שלהם. ידעתי שהוועדה צריכה להיות הבית והמקום לכל הנאבקות על ערכים של שוויון, דמוקרטיה ופמיניזם – פמיניזם שכולל את כולם, פמיניזם שמרגיש את הכאב של כולן, של נשים יהודיות כנשים ערביות, ערביות וגם חרדיות. את כל הנשים. לא להוציא מהכלל אף אישה או אף מגדר.
אני יודעת שזאת הייתה עבודה קשה, במיוחד שעברנו כמעט שש בחירות, שגזלו הרבה מהכוחות שלנו; בחירות שאמרו בצורה הברורה וביטאו בצורה הברורה את המשבר האמיתי במדינת ישראל, משבר שהלך והעמיק עם השנים וכולם לא רצו להתייחס אליו. חשבו שזה משבר בין חילונים לדתיים, משבר בין אלה המשרתים ללא-משרתים. המשבר האמיתי שהמדינה הזו, לצערי הרב, תמשיך לסבול ממנו, וגם האזור שלנו ימשיך לסבול ממנו, הוא הרצון לא לסיים את הכיבוש, הרצון לא לסיים את דיכוי העם האחר – העם שלי, במקרה הזה, העם הפלסטיני. זה מה שגורם למשבר, והרצון הזה לדהור לכיוון של מדיניות לא רק פשיסטית אלא קולוניאליסטית, לדהור לכיוון של לכבוש עוד ועוד ועוד תחת הכותרת של ביטחון, כאשר התוצאה האמיתית היא לגרוע יותר ויותר מביטחונם לא רק של הפלסטינים אלא של אזרחי המדינה הזו. כנראה כל עוד המדיניות הזו משתוללת, אנחנו נמשיך לשלם מחיר מאוד כבד, והשבר והקרע בתוך החברה הישראלית בין אוכלוסיות שונות ימשיכו לגדול.
אני חושבת שהממשלה הזו יודעת מה היא עושה, ואסור לנו להגיד שהממשלה הזו נכשלה, כי היא מיישמת את המדיניות שלה והתוכניות שלה נאמנה ובהצלחה. מה שנכשל זה כל הניסיונות לעצור את הדהירה הפשיסטית הזו ואת הרצון הזה ליותר ויותר מלחמות ויותר ויותר דם.
לצערי הרב, אנחנו חווינו בארבע השנים האחרונות השתוללות שלא הייתה כדוגמתה. נכון, בנימין נתניהו יודע שיש לו הזדמנות היסטורית – פעם ראשונה ממשלת ימין על מלא, פעם ראשונה ממשלה ימנית שכוללת בתוכה אנשים פשיסטים וטרוריסטים תומכי טרור שנתנו להם להנהיג את המדינה – יש לו הזדמנות היסטורית ליישם את החלום – חלום הבלהות, בעיניי – שהוא מנסה לקדם, מה שקוראים לו ישראל הגדולה. זה מה שגרם לנו לשלם מחירים כבדים, כולל ב-7 באוקטובר. זה מחיר, לצערי הרב, שהחברה הישראלית שילמה אותו בהרבה כאב, ואנחנו חלק מהחברה הישראלית. אבל גם המלחמה המשוגעת, מלחמת הנקמה, מלחמת רצח העם שהוביל נתניהו אחר כך, לא הביאה ביטחון ולא שיפרה את המצב, ואני מאמינה שלא גרמה לכאב לדהות אלא הוסיפה עוד ועוד כאב.
מהמלחמה המשתוללת בגדה המערבית אי-אפשר להתעלם. כן, זאת מלחמה, מלחמה שבה הכיבוש על זרועותיו, גם הצבא וגם המתנחלים, מפעילים טרור כלפי תושבים פלסטינים, בני המקום, שנאחזים בבתים שלהם וברצון שלהם לחיות בכבוד. המלחמה הזו היא חלק מהתוכנית הכללית והכוללת שהממשלה הזו מקדמת. אל לנו לזרוק את האשם רק על היחידים. נכון, כל מתנחל שמבצע פשע צריך לשלם על זה, אבל הוא לא לבד. האחריות הינה אחריות של הממשלה כולה. האחריות היא אחריות של כל הדרג שמגן על המתנחל ומגן על איש הצבא. השבוע שמענו את שר המלחמות ישראל כץ, שהתגאה שההרס בעזה לא היה מקרי אלא היה חלק מתוכנית. אותו שר, הוא מגן על אלאור אזריה ורוצה להמתיק את עונשו.
במקביל, עוד שר וחברי הכנסת שלו שמחים על זה שחוקקו את החוק הנפשע של הוצאת פלסטינים להורג. אי-אפשר להתעלם מהעובדה שהחוק הזה הוא חוק אפרטהיידי, אי-אפשר לא להגיד את זה.
עכשיו, לאורך השנים היו הרבה תחנות קשות במיוחד. אולי הקשה ביותר הייתה ארבע השנים האחרונות, אבל לפני זה אנחנו עברנו גם את החקיקה של חוק הלאום, החוק שנגזרה ממנו הרבה מהמדיניות המפלה והגזענית, לצערנו הרב, וממשיכים לגזור ממנו. יש אנשים שאומרים על חוק-יסוד: הלאום – אמרו לנו: על מה אתם מתרעמים? זה חוק הצהרתי, זה חוק שמטרתו הצהרה והגדרת המדינה. היינו אמורים, אנחנו, האזרחים הערבים, כאילו לשכוח מזה ולהתעלם מזה שהמדינה התעלמה מ-21% מאזרחיה, שכחה להזכיר אותם בחוק הזה והתפארה בעובדה שהיא מדכאת ומפלה אותם ממש בכתיבת סעיפים על זה, כאשר כתבה – וביקרנו את זה – שהתפתחות יישובים יהודיים תהיה בעדיפות לאומית. הריסת הבתים בנגב והריסת כפרים שלמים כדי לבנות עליהם יישובים יהודיים נגזרת מאותו סעיף. איך אפשר להתעלם? אני אומרת לכם, צודקים כל מי שהתנגדו, ואנחנו התנגדנו, לחוק לימוד תורה, ושוב אומרים: זה חוק הצהרתי. נחכה ונראה מה ינסו לגזור מתוך החוק ההצהרתי הזה.
לצערי הרב, אני יודעת גם שעברנו את השנים של הקורונה, עברנו הרבה מלחמות, אבל נשמע לי כאילו ארבע השנים האחרונות כמעט מחקו גם את החקיקה שחוקקתי, גם את ההצלחות וגם את השעות הטובות שהיו בבניין הזה. אני חייבת להגיד שבארבע השנים האלה, כדי להעביר את התוכנית הפוליטית-מדינית של ממשלת הדמים, הם תכננו את מה שקראו לו "הרפורמה המשפטית", והרפורמה הזו היא בעצם הפיכה משטרית, הפיכה משטרית. והדבר הראשון שהיה צריך להפיל כדי שיצליחו בהפיכה הזו זה המקום הזה. הכנסת הזו היא הראשונה שנפלה בשבי של מחוללי ההפיכה הזו. כאשר הכנסת והמסדרונות של הכנסת הופכים צרים ומדירים יותר ויותר, וכשהאלטרנטיבה כאילו מנסה גם היא להשתיק את קולנו, התשובה שלנו חייבת להיבנות מלמטה. המאבק לצדק, לשוויון, לשלום, לביטחון אישי ולדמוקרטיה אינו מוגבל לכתליו של הבניין הזה. הוא נמשך ברחובות וביישובים שלנו, בקרב ההמונים שלא מוכנים לוותר על עתידם. כמו שאמר מרקס, בני אדם ישחררו את עצמם או לא ישתחררו לעולם. בגלל זה, כשאני פורשת מהפוליטיקה הייצוגית, אני מדגישה שאני לא פורשת מהפוליטיקה.
הגעתי לכנסת הזו דרך הפוליטיקה של ההמונים, דרך המאבקים העממיים, גם על זכויות החברה הערבית, גם למען שוויון וגם למען נשים, ואני אמשיך את המאבק גם משם. אבל לפני שאני מסיימת אני רוצה להגיד תודה, תודה אמיתית מקרב לב לחברות ולחברים בסיעת חד"ש-תע"ל. שנים של עבודה משותפת – התחלפו פנים, אבל תמיד תמיד היו לנו גם הסכמות וגם אי-הסכמות, ועל זה אני מברכת. התווכחנו, עמדנו ביחד מול הרוחות שהפכו לסוערות וגזעניות בתקופה האחרונה, אבל ידענו להגן אחד על השנייה ואחת על השני, ידענו לשמור על הערכים שלנו ונשאנו את קולם של המושתקים. תודה לכם על שנים כאלה. תודה לכל חברות הכנסת וחברי הכנסת שעבדתי לצידם לאורך השנים, גם לאלה שחלקתי עליהם. אני הצלחתי ללמוד המון. גם כשהסיתו נגדי וגם כאשר תקפו אותי, הצלחתי ללמוד איך לעמוד איתנה ואיך להאמין בדרך ואיך להבין שגם מתקפות מחשלות אם לא הורגות. לכן, תודה.
תודה לצוות הסיעה, למנהל הסיעה מג'די וגם לרכזים. תודה לצוות הנהדר שלי, אלה שנמצאים אותי עכשיו בעת הפרישה ואלה שליוו אותי מתחילת דרכי. תודה גם לכל ארגוני החברה האזרחית שהגיעו אליי וסיפרו את הסיפור שלהם והסכימו שאני אהיה שותפה במאבקים שלהם. תודה לגברים ונשים, צעירים וצעירות, יהודים וערבים, שהפכו לשותפים לדרך והאמינו שביכולתי לשמור על סודותיהם ולשמוע את סיפוריהם. רק מכם למדתי איך להמשיך את הדרך, ובשבילכם המשכתי את הדרך.
כמובן, כמה מילים בערבית לציבור הנהדר שליווה אותי. שכחתי להגיד תודה לחבריי במק"י ובחד"ש שהמשיכו לבחור בי פעם אחרי פעם והאמינו שביכולתי לייצג אותם. (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)
1,395 מילים של עאידה תומא סלימאן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.