תודה רבה, גברתי היושבת בראש. אזרחי ישראל, השאלה שאנחנו דנים בה עכשיו כאן, במשכן הכנסת, היא באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות. באיזו חברה אנחנו רוצים לחיות? האם אנחנו רוצים לחיות בחברה חופשית, שבה חופש הוא המוטו המרכזי, הערך המרכזי שעל פיו החברה שלנו מתנהלת? האם אנחנו רוצים לחיות בחברה שבה אתם קובעים, אזרחי ישראל, הציבור קובע, הציבור הולך בשיטה הדמוקרטית, הולך לקלפי, בוחר – נכון, בדרך של רוב ומיעוט – אחרי מנגנוני השכנוע וההסכמה, אחרי חופש הביטוי? הוא מגיע לקלפי, קובע את רצונו, את ערכיו, והם צריכים להיות מתורגמים כאן, בבית הזה, לחוקים, ואחר כך לפעולות של הממשלה. האם אנחנו רוצים לחיות בחברה כזאת או שאנחנו רוצים לחיות בחברה שבה כמה אנשים – שלושה אנשים, 15 אנשים – טובים ככל שיהיו, חשובים ככל שיהיו בעיני עצמם, בעיני אחרים, הם יחליטו על עשרה מיליון אזרחים.
החברה שלנו הידרדרה, המדינה הזו הידרדרה למצב הזה, למצב הנוראי הזה, המצב העריצותי הזה, שבו כמה אנשים בודדים יכולים לקום בבוקר, לשתות קפה, להגיע למשרד שלהם בבית המשפט העליון, לבטל חוק-יסוד, למחוק, לעשות delete, ולהמשיך הלאה לארוחת צוהריים.
ואני אומר שוב, יכול להיות שהערכים שלהם טובים או לא טובים, חשובים או לא חשובים, נעלים או לא נעלים – אנחנו מחריבים בהידרדרות הזאת את הערך המרכזי, את ההישג המרכזי של האדם המודרני, את ליבת המהפכה ההומניסטית, הרנסנס, הנאורות. מה ההישג הכי גדול? ההישג הכי גדול זה הליברליזם. ההישג הכי גדול זה החופש.
מי החשיב את האדם לפני העידן המודרני? מי החשיב אותו? החשיבו את גודל החרב, גברתי, את הכוח, כמה צבא היה לקיסר, לטיראן, לעריץ. זה מה שנחשב, לא האדם. מה החידוש של המהפכה? שסופרים אתכם, סופרים אותך, סופרים אותך. מה אתה חושב? מה אתה חושב? סופרים אתכם, אתם שיושבים כאן ביציע. מה דעתכם? תבואו לקלפי באוקטובר, תשלשלו את הפתק, והפתק הוא זה שיקבע, לא החרב. עברנו מהחרב לפתק, והפתק קובע, כי הפתק מייצג את הרצון של כל אזרח. זה לא היה צריך להיות שנוי במחלוקת ימין ושמאל. אם אני הייתי איש שמאל קיצוני, הייתי אומר את אותם דברים בדיוק. הציבור הוא שיקבע. דמוס קרטוס – שלטון הציבור, הדמוס הוא שיקבע. על זה אנחנו דנים כאן – על החופש שלכם לחשוב, על החופש שלכם להביע את המחשבות שלכם ועל החופש שלכם גם לבחור בפועל באנשים שמייצגים את המחשבות הללו ויתרגמו אותן למדיניות ציבורית בפועל.
ואנחנו כאן כי הגענו לדיוטה התחתונה. אני רוצה להתחיל משתי הסוגיות שלפנינו, ואני שמח שיושב-ראש ועדת חוקה, חוק ומשפט – את החוק הזה שאני שותף לו וגאה להיות שותף לו – לקח את החלק המרכזי – בצוק העיתים הפרלמנטרי שלנו – לקח את החלק המהותי. החלק המהותי מתייחס למצב הבלתי-נסבל הזה מבחינה דמוקרטית שבו אישה אחת – אפילו לא שופטים; לפעמים לשופטים יש טריבונל, הם שומעים את שני – אישה אחת או איש אחד יושב בחדר והוא מחליט על דעת עצמו מה שהוא מחליט, וזהו, זה מחייב, חוות דעת מחייבת.
והדבר השני – ייצוג מחייב. באה הממשלה, יש לה עמדה מסוימת, מגיע מישהו, עותר לבית המשפט – מצוין, עד כאן מצוין. עותר עתירה נגד רשות מינהלית, נגד הממשלה, נגד אחד ממשרדי הממשלה, ובאה הממשלה, רוצה לייצג את עצמה, לומר למה היא עומדת מאחורי דעתה, כזאת או אחרת. אין לה ייצוג. לאחרון העבריינים, הרוצחים, האנסים, יש ייצוג במדינת ישראל, אבל לציבור כולו – לממשלה, שמייצגת את רוב הציבור – לא יהיה לה ייצוג. למה? כי מישהי אחת החליטה שלא יהיה לה ייצוג. נשמע כדבר הזה? יש לזה אח ורע בדמוקרטיה אחת בעולם?
אני רוצה להקריא את המקרה אולי הכי סוריאליסטי שקרה בהקשר הזה של ייצוג. הרי הסיפור הזה שהייצוג מחייב מתחיל מהלכת דרעי-פנחסי, שבה החליטו בזמנו השופטים לומר שאומנם ראש הממשלה דאז, המנוח יצחק רבין, הייתה לו עמדה שונה מהיועץ המשפטי לממשלה דאז חריש – שלא הסכים לייצג אותו, את העמדה שלו, לא הסכים שעמדת רבין תישמע בכלל, לא הסכים להביא את שתי הדעות, גם את זה הוא לא הסכים – והשופטים אמרו: כן, עמדתו של היועץ המשפטי לממשלה משקפת את העמדה – איך נאמר שם? חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה שונה מעמדתו של ראש הממשלה, ובמצב דברים זה על היועץ המשפטי לייצג לפנינו את ראש הממשלה על פי תפיסתו של היועץ המשפטי לממשלה. רוצים לשמוע את רבין? הינה, חריש משמיע לכם את רבין. זו הייתה ההלכה ההיא.
אבל לא מזמן, ב-2018, כלומר הרבה אחרי הלכת דרעי-פנחסי של שנות התשעים, יש לנו את המקרה – אני אומר סוריאליסטי – כי בא שר המדע דאז, השר אופיר אקוניס, הוא לא אישר מינוי של פרופ' יעל אמיתי, לא חשוב, שרצתה להתמנות לקרן ישראלית-גרמנית כנציגה. היא חתמה על עצומה של סרבנות שבה דרשה מחיילי צה"ל לא לשרת ביהודה ושומרון, ולכן השר לא הסכים למנות אותה. אני מקריא לכם, אזרחי ישראל, מהאירוע הזה בבית המשפט העליון. תדמיינו, תיכנסו לנעליים – נכנסתם לבית המשפט העליון, יושבים השופטים, ויושבים הגברת שעתרה ואלו שעתרו בשמה, ראשי האוניברסיטאות, פרופ' יעל אמיתי; ויושב מצד אחד נציג המדינה, לכאורה, ענר הלמן, ראש מחלקת בג"צים היום, כמדומני, ונמצא שם גם איזה מישהו כזה, גברתי, מין איזה אדם כזה, זה נקרא השר אופיר אקוניס.
ועכשיו מגיע השופט הנדל ושואל את הפרקליטות, את ענר הלמן: את מי אתם מייצגים? עונה לו ענר: את המדינה. אומר לו הנדל, השופט: המדינה לא צד להליך אלא שר המדע. מתי הודעתם לו שאי-אפשר להתנגד לעתירה? הוא אומר לו: הודענו לו כמה ימים מראש. שואל אותו השופט הנדל: הסברתם לו שהוא יכול לקבל ייצוג אחר? הפרקליטות אומרת, ענר הלמן עונה: הוסבר לו שבמקרה הזה לא. הבהרתם לו שהוא לא יכול לייצג את עצמו? אומר ענר הלמן בשם הפרקליטות: העמדה של היועמ"שית – שבעתירה הזאת יש עמדה משפטית אחת, היא מיוצגת על ידי היועמ"ש, והיועמ"ש לא מאפשר לשר – הוא בחדר, כן? הוא בתוך בית המשפט – לא מאפשר לו לייצג את עצמו. אומר השופט שטיין, שמונה באותה תקופה, לא מזמן: ייצוג היא זכות חשובה מאוד. האם נתתם לו הזדמנות להציג עמדה חלוקה על העמדה שלכם? האם אפשרתם לו להציג עמדה אחרת? הנדל שואל: אם הוא ירצה לומר כמה מילים בדיון, אתם תתנגדו? אומר ענר הלמן: כן. וזה כשניצב השר בעצמו. ואני אומר את זה, גברתי.
לא ייאמן, נכון. ועומד השר בעצמו – כלומר, בעצם בבית המשפט נכנסו כאילו לחדר מיליוני אזרחים דרך השר אופיר אקוניס, ויש אדם אחד, ענר הלמן, שעומד בשם עצמו, על דעת עצמו, ואומר: לכם, אזרחי ישראל, לא יהיה ייצוג. הנשמע כדבר הזה באיזושהי דמוקרטיה? זה לגבי הייצוג.
ובזמן שנותר לי אני אומר על הדבר השני שאנחנו מתקנים בחוק הזה, וזה מה שנקרא חוות הדעת המחייבת. שוב, באותו אבסולוטיזם נוראי, נוראי – ועושים את זה כאילו בשם נאורות, כאילו בשם ליברליזם. הפוך בדיוק. בשם אותו אבסולוטיזם: אני אחליט, אני, יחיד, אני אחליט, בשם אותו אבסולוטיזם, גם לגבי חוות הדעת. חוות הדעת מחייבת.
אין בספר החוקים של מדינת ישראל בדל אחד – יש 150 מקרים בערך, סעיפים, בחוק הישראלי שמופיע היועץ המשפטי. באף אחד מהם לא מוגדרת סמכותו של היועץ המשפטי לממשלה. באף אחד מהם. יתרה מזו, הוועדות הציבוריות שדנו בזה – גם ועדת אגרנט בשנות השישים, גם ועדת שמגר יותר מאוחר – כולם קבעו כהאי לישנא – אני מקריא מוועדת אגרנט: "עם זאת, לגבי הממשלה, רשאית הממשלה להחליט כיצד עליה לפעול לפי שיקול דעתה שלה" – שלה, כן? אגרנט אמר בזמנו עוד לבן-גוריון: חופשית להכריע, זאת דעתי. חופשית להכריע על פי שיקול דעתה. חזרה על המסקנה הזאת, על המסקנה הפשוטה הזו, ועדת שמגר.
בכל זאת, למרות זאת – ובחוצפה, אגב, באמת, בעזות מצח שאין לתאר – פרופ' ברק, בשם אותה ועדה, כאילו ציטט הרצאה של יצחק זמיר, שהיה יועמ"ש וגם שופט, שעיוות את ההחלטה, אמר שחוות דעתה – כלל ראשון שמצא את ביטויו גם בוועדת אגרנט, ציטט זמיר אז, הוא הכלל שחוות דעתו של היועץ המשפטי מחייבת. את זה לקח פרופ' ברק – כאילו שכח את המילה לא, לא מחייבת. חוץ מהמילה לא, ציטט את אגרנט נכון, וככה הגענו למצב הנוכחי, שעוד פעם, כמו לגבי ייצוג, גברתי, גם לגבי חוות הדעת, יושב אדם אחד, אדם אחד, ומחליט בשביל עשרה מיליון אזרחים.
ולולא היה מדובר בהחלטות הרות גורל, אולי לא היינו כל כך חריפים – למרות שהנושא עצמו, אמרתי, הוא בלב הדמוקרטיה – אבל כיוון שאנחנו היינו כאן, ושנינו היינו כאן בשנים האחרונות, ואנחנו מכירים את חוות הדעת של היועצת המשפטית – אני צריך לסיים, אני יודע, אני אומר במשפט אחד – אנחנו מכירים את חוות הדעת שלה, הן לא חוות דעת שחייבו רק איזה, לא יודע, ספרן בהרווארד. הם חייבו את חיילי צה"ל להיכנס לח'אן יונס ולעזה, ולשג'אעייה, ולמחנה שאטי, כשהאויב היה שבע ורענן במקום שיהיה מותש ורעב, והיא לא אפשרה לעשות מצור, למרות שזאת צורת הקרב הקלאסית.
אנחנו היינו כאן כשהיא התנגדה לפיטורי מורים תומכים בטרור; היינו כאן כשבנכלוליות – אי-אפשר לומר אחרת – ניסתה למנוע את מינוי רומן גופמן; להעביר איזו חוות דעת כאילו סודית, שהתברר שהיא לא סודית, דרך דדי ברנע. היינו כאן כשהיא ריסקה את מבקר המדינה, שומר הסף האחרון שנשאר פה, שהיה צריך לשמור ולבקר את הצבא – כן, הכול תחת רוממות ועדת החקירה הממלכתית בפיהם – ריסקה את הגוף הזה בזה שלא אפשרה לו לחקור. והיינו כאן כשהיא ריסקה את ועדת הרוגלות – וזה חוזר אליכם, אזרחי ישראל – הרוגלות שחדרו, שאותו מבקר המדינה קובע: כמעט 13,000 חדירות לאזרחים, לא רק בתיקי נתניהו. באה הוועדה לחקור, טייחה עם ועדת מררי, טויח, ואחרי זה, כשבאה ועדת דרורי, גם זה טויח. את הדבר הזה אנחנו מתקנים היום.
אני אומר כך: הרבה שנים, לימור, יש עלינו ביקורת שאנחנו לא עשינו מספיק. והביקורת צודקת. בקדנציה הזו התבגרנו, אזרחי ישראל. אנחנו מתקנים. יש עוד דרך ארוכה לעשות. החוק החשוב הזה הוא אבן דרך חשובה בתיקון, ואנחנו מתקנים. תודה.
1,521 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.