גם לך, גם לך, לימור. קודם כול, ריגשת אותי עם האורחות היקרות, בית בקהילה. וואו, לא ידעתי, הופתעתי, ואין הפתעות טובות מאלה. ממש, עם המון אהבה – אין כמו קהילה. אני חייבת לומר – לא על זה תכננתי לדבר, אבל אני חייבת לומר שקהילה היא השורשים שלנו, היא החוסן שלנו, שיש לנו אחד את השני, שאחד יודע שאם הוא ייפול, מישהו אחר יחזיק אותו.
כן. אוקיי, מצוין, אז הרווחתי עוד דקה – עוד כמה שניות; הלוואי דקה.
בכל אופן, אני שמחה שאתן פה. ותדעו לכן שמה שרואים בטלוויזיה – צעקות וצווחות, זה נראה כמו איזה מחול שדים – זה לא שאתן טועות, זה אכן מה שאתן רואות, אבל זה קצת ממה שקורה פה. ממש עכשיו הגעתי מוועדת הכנסת. אנחנו דנים באותו חוק מצוין שדיברת עליו, חוק הלומי הקרב, כדי להכין אותו לקריאה שנייה ושלישית, מתוך שאיפה – ובעזרת השם זה יקרה – שנצביע עליו מחר והוא ייכנס לספר החוקים של מדינת ישראל. אז אנחנו עושים פה עבודת קודש, וזה מקום חשוב להיות בו. ואני באמת אומרת לכולם: אנחנו לפני בחירות. כל מי שחושב שהוא מסוגל ויכול – כי זה לא קל – יאללה, תבואו. אנחנו מחפשים אנשים טובים שיהיו פה בכנסת ויחוקקו חוקים טובים ויבקרו כמו שצריך את משרדי הממשלה, שגם באים עם רצון טוב, אבל לא תמיד מצליחים לקיים את הדברים.
ואני כן אעבור למה שרציתי לדבר עליו, וזה בדיוק החוק של הלומי הקרב. אני רוצה רגע להסביר לכולנו שכל פצוע מלחמה הוא עולם ומלואו, ומגיע לו הכול. בן אדם יצא להילחם בשבילנו כדי שאנחנו נוכל לדבר פה, כדי שאתם תוכלו להקשיב פה, כדי שנוכל לחיות פה בשלום ובשלווה. וכשהוא יוצא למלחמה הוא צריך לדעת שאם, חלילה וחס, הוא ייפגע בין בגוף ובין בנפש, המדינה תדע לעטוף אותו ולעטוף את בני משפחתו. גם זה נקרא חוסן. כי בלי זה לא יהיו לנו חיילים טובים. אז אני מקווה שלא נצטרך להילחם, ואני מקווה שלא יהיו פצועים, אבל אנחנו יודעים באיזה עולם אנחנו חיים, ולכן החוק הזה הוא חוק נורא חשוב.
ואני אגיד לך למה, לימור. בגלל שיש לנו חוק הנכים, ויש לנו מעטפת באמת טובה לנכי צה"ל, כוחות הביטחון ונפגעי פעולות האיבה – תמיד אפשר לשפר יותר, ואנחנו עובדים על שיפורים – אבל מי שנדחק לקרן זווית ונמצא בסוף שרשרת המזון הם אותם פצועי נפש. זה גם באזרחי וגם בצבא וכוחות הביטחון – הלומי הקרב ופוסט-טראומה. כי כשלא רואים פציעה פיזית, כשלא רואים את הקטיעה של איבר, באופן טבעי אנחנו נוטים לחשוב: אוקיי, אז הוא סתם עצלן, זה לא באמת, אמיתי, הוא עובד עלינו, הוא סתם רוצה כסף, הוא סתם רוצה שילטפו אותו, הוא מבקש חמלה, זה לא זה שמגיע לו. וזה לא נכון. כי פציעה נפשית – אני לא רוצה להגיד קשה יותר, אבל היא קשה לא פחות מפציעה פיזית.
ואני בטוחה שכל מי ששומע אותי ראה ופגש, בוודאי מאז 7 באוקטובר, חיילים שנקטעו להם גפיים – יד, רגל, לפעמים גם יד וגם רגל, לפעמים שתי רגליים – ואחרי שיקום טוב, עם תמיכה של קהילה ותמיכה עוטפת, אנחנו רואים אותם היום רצים עם הקביים ומתנהלים התנהלות – הלוואי על כולנו – עם מלוא החשק והרצון, ומתקנים עולם. יש אנשים שנפצעו בנפש, ויש להם גפיים, יש להם רגליים, יש להם ידיים, הכול נראה חיצונית מעולה, ולא מסוגלים לקום מהמיטה. אמיתית. עד כדי כך שחלק מהם, לא נעים לי להגיד, מטופלים אפילו עם חיתולים, כי הם לא מסוגלים ללכת לשירותים. אני אומרת את הדברים כי זה אמיתי, אני מכירה כאלה. וגג הנכות שנותנים להם זה אולי 50%. במקרה הכי הכי גרוע הם יצליחו להגיע ל-70%, כשהם צריכים 100% נכות ויותר כדי לזכות בכל הדברים שאנשים עם פגיעה פיזית מקבלים.
אז עד היום הפלינו אותם לרעה, ולכן אני רואה בחוק הזה צורך להפלות אותם לטובה. נכון, זה לא הוגן, כי כולם נפצעו. מי שאין לו גפיים פצוע כמו מי שיש לו חור בנשמה. אבל מאחר שהלומי הקרב נפצעו כל כך קשה ולא הוכרו עד היום, ותמיד תמיד הם מופלים לרעה – כשמגיעים לכל מיני ועדות מיוחדות ורואים מישהו בלי רגליים ומישהו שיש לו לכאורה רק חור בנשמה, אוטומטית כולנו נוטים לתת לזה שאין לו רגליים. זה פשוט לא הוגן ולא פייר, ועכשיו בוועדה אנחנו מתווכחים ומתווכחים כדי לתת להם את מה שמגיע להם, ותאמינו לי שמגיע להם המון.
נשארו לי עוד 44 שניות, אז אני כן אוסיף ואומר שאני חייבת המון תודה ללימור לוריא, שעומדת בראש אגף השיקום במשרד הביטחון. היא עוד מעט עוזבת, היא מסיימת את תפקידה. ועם כל האהבה וההערכה שיש אליה, והיא עשתה באמת דברים מדהימים מדהימים באגף, משהו באגף צריך להשתנות. כי זה לא רק תקציב. הייתה ועדת מור יוסף – את חלק מהמסקנות שלה אני עוטפת ממש ביד רחבה, כמו הדיגיטציה. לא יכול להיות שהם יעבדו כמו משרד מלפני 400 שנה, שעובד עם נייר ועט, ולא על מחשב. קטסטרופה. מייד צריך לתקן את זה, ולא משנה כמה תקציב צריך לתת בשביל זה. וצריך תקנים, חסרים להם תקנים וכוח אדם. אבל המגמה שם היא ניהול נכות והכרה ולא ניהול שיקום. צריך לשנות משהו במחשבה, בניהול של המערכת. אנחנו צריכים לשקם, לשקם. שלא יבואו לוועדות ויגידו כמה הם מסכנים ואז ייתנו להם יותר. אלה בעצם ועדות אנטי-שיקומיות. אנחנו צריכים לתת ועדות ולעשות ועדות חדשות שיעודדו שיקום, שיקום, שיקום.
אני יודעת שאני צריכה לסיים את דבריי, אז אני רוצה לברך את כולנו בבריאות הנפש ובריאות הגוף.
ושרק נמשיך לעשות טוב למען עם ישראל. תודה.
854 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.