גברתי היושבת בראש, אחד הכאבים הכי גדולים של אזרח בישראל זה יוקר המחיה, וההוצאה הכי גדולה של אזרח בישראל מתוך המשכורת שלו היא הבית שלו. אם הוא קנה בית, אז המשכנתה תופסת לפעמים 50% מההוצאה שלו, ואם הוא שוכר בית – באותה מידה. הגענו לשפל המדרגה במחירי הבתים בישראל ולשפל המדרגה במחירי השכירות. הבחירות לא יוכרעו לפי יוקר המחיה ולא לפי המצב של דיור בר-השגה. אבל האם ממשלה לא אמורה לעשות כל מה שהיא יכולה כדי לייצר דיור בר-השגה? האם לא לפחות להראות לנו, למראית עין, שיש שר שזה כל עולמו?
לצערי, משרד השיכון היה בהובלה של חשיבה מגזרית מאוד מאוד מצומצמת. שאר המשימות הכלליות, לדאוג לאוכלוסייה בישראל, לא עניינו את משרד השיכון במשך שלוש שנים כמעט, ורשות מקרקעי ישראל, שהיא גורם דרמטי באיך לעשות דיור בר-השגה, גם כן נכנעה לתכתיבים ולגישה של חדלות עשייה, של ייאוש מהאפשרות להביא דיור בר-השגה. ולהביא דיור בר-השגה זה נע מדיור ציבורי במצב משפיל, לא מתוחזק, לא משופץ, לא גדל, ששמור לאנשים שרק מחמירים את הקריטריונים, ולא ניתן לזוגות צעירים בראשית החיים כפי שהיה בעבר – דיור ציבורי שימש לזוגות צעירים להתחיל את החיים בארץ ישראל.
המציאות הזאת של היעדר דיור בר-השגה, זה כשל ענק של הממשלה. אני זוכר את ראש הממשלה בקמפיין לפני ארבע שנים נכנס לבית של משפחה מהקהילה האתיופית ומכריז: אני אוזיל את המשכנתאות. הוא חזר בו מהאמירה הזאת, לא ראיתי אותו מתעסק בזה. אבל היו ראשי ממשלה אחרים, אפילו בליכוד – ראש הממשלה בגין הרגיש חובה כלפי הקהילה שהרימה אותו לשלטון, כלפי הפריפריה, כלפי עיירות הפיתוח והשכונות, ותוך שנה הודיע על פרויקט שיקום שכונות. בנה גנים, בתי ספר, מתנ"סים, שיפץ את כל הבניינים, פארקים, הביא את יהדות העולם להתחבר אליו בשיקום שכונות. עשה מעשה גדול ומסיבי למען האזרחים.
ראש ממשלה אחר, רבין, לצד המעשים הביטחוניים והמדיניים שלו, הדגיש את ההיבט החברתי והגדיל את התקציבים של חינוך, קהילה, פיתוח, תחבורה ויזמות בפריפריה באופן משמעותי. ראש ממשלה שהיה גאון בבינוי וקידום דיור בר-השגה, שצריך להוריד בפניו את הכובע, זה אריאל שרון. כשאריאל שרון כשר שיכון רואה גלי עלייה ושואל את עצמו: איך אני משכן את האנשים האלה בלי להשפיל אותם במעברות מחדש – בונה חשיבה מדהימה שעד היום משפיעה על בתים, מאות אלפי בתים בישראל.
בכול. עכשיו הוא אמר - - -
עולה, עולה חדש מגיע, מקבל מגרש של 250 מטר, ועל המגרש הזה בנוי בית של 60 מטר, קטן, שני חדרי שינה וסלון, אבל היתר בנייה, להפוך את הבית הזה ל-120, או אותו דבר עם קומה שנייה סגורה, שכשהעולה, משתפר מצבו, פותח את הקומה השנייה ועושה פינישים. בית של 60 מטר שצומח ל-120 מטר. אני למדתי מאריאל שרון. בטעות השאירו אצלי 500 יחידות של רבע דונם, ואמרו לי: התוכנית הזאת לא קיימת. הלכנו עם המהנדסת, עשינו החייאה על התוכנית, ומכרנו רבע דונם ב-110,000 שקל, 250 מטר. נתנו היתרי בנייה לבנות בית של 180 מטר על רבע דונם – קומה ראשונה 90 מטר, קומה שנייה עוד 90 מטר, ועדיין יש גינה קטנה, והינה, זוג צעיר, במיליון או מיליון וחצי מרים בית לעצמו.
יש עוד אחד שעשה דיור בר-השגה – השר כחלון. הוא נתן למאות אלפי ישראלים הזדמנות לקבל דיור בר-השגה. הוא עשה את זה בנחישות. הקבלנים עשו לו מרד, כי זה פגע ברווחים שלהם. הוא אמר: רק מחיר למשתכן, רק זוגות צעירים, רק דיור בר-השגה, ואז אתה יכול לקנות דירה בשיטה הזאת בירוחם במחיר של 700,000 שקל. במקום אחר, שהאדמה קצת יותר יקרה והפיתוח יותר יקר, דירות של כחלון נקנו במיליון או 1.5 מיליון, ומיידית הרוכשים זכו בעצם לשווי בית של הטבה מהמדינה בעוד 0.5 מיליון שקל. הוא האחרון שעשה דיור בר-השגה. עוד מילה טובה זה לשר גלנט ולג'קי לוי כסגנו במשרד השיכון, שהתייחסו ברצינות לדיור הציבורי, ונכנסו לגל שיפוצים ומחשבות איך להחזיק את הדבר הזה כמו שצריך. מאז, מאז כחלון, אין דיור בר-השגה בישראל.
עכשיו, במלחמה הזאת שירתו מאות אלפי חיילים סדירים, כחצי מיליון אנשי מילואים, בערך מיליון חיילים וחיילות, בני ובנות הזוג שלהם – במקרה עכשיו אני רואה פה חיילים, אז ברוכים הבאים לכנסת. זה מרגש שאתם נמצאים איתנו. אני רואה מרחוק, אני לא יודע אם זה קצינים או אנשי קבע, אבל זה אותו דבר בשבילי.
תגידו לנו, אנשי הביטחון, תספרו לנו מי נמצא שם, אנחנו נזכיר אותם בשמם, תבואו להודיע לנו, תביאו פתק. מה?
אין על חפ"שים. אני עכשיו – אתה יודע שאני רב-סרן במילואים, ואני חוזר למילואים, ונתתי להם הוראה אחת: אסור לי לתת פקודות, רק לקבל פקודות, בסדר? זו המצווה. לא, מי שהלך לצבא הוא בשבילנו גיבור, אפילו אם הוא במשימה הכי פשוטה. אבל מה חובתנו כלפי 400,000–500,000 אנשי מילואים, מאות אלפי סדירים ששירתו במלחמה, עשרות אלפי פצועי צה"ל – מה חובתנו בדיור בר-השגה? איתם ובני הזוג שלהם זה 2 מיליון איש, עם הילדים שלהם זה 3 מיליון איש, צעירים שנתנו את הלב והנשמה למדינה והם רוצים לקנות בית. ומישהו משמיץ את המשכורות של אנשי הקבע. לפני המלחמה היה פה קמפיין של השמצות לאנשי קבע, תוספת הרמטכ"ל, עיתונאים וכל מיני פופוליסטים הסבירו שאנשי הקבע חוגגים. משנות השבעים הם קיבלו תוספת לא מוסדרת וסידרו אותה.
מה?
כן, תוספת הרמטכ"ל עסקה בשוטף במשכורת. הסדרנו את זה והגדלנו לצעירים, כי הם צריכים לקבל יותר. אבל איש קבע שירוויח 8,000 שקל, 10,000 שקל, הוא יכול לקנות בית? רשות מקרקעי ישראל מפרסמת מכרז ואומרת: עדיפות לאנשי מילואים, כי אנחנו נלחמים שתהיה עדיפות, ואז הם עושים מכרז, הם לא עושים הגרלה במחיר קבוע למגרש, ואז המגרשים בהאון נמכרים ב-2 מיליון שקל, 3 מיליון שקל, עוד לפני עלויות פיתוח והיטלים. איזה חייל שמרוויח שכר ממוצע יכול לקנות מגרש בהאון? מה זה הבלוף הזה? עדיפות לאנשי מילואים?
כשאתה נותן עדיפות לאנשי מילואים בבנה ביתך, המחיר צריך להיות קבוע ומפוקח ומסובסד על ידי המדינה, כמו שמכרנו בירוחם חצי דונם ב-200,000 שקל, ב-300,000 שקל. בן אדם ישקיע 1.5 מיליון שקל, יהיה לו בית צמוד קרקע עד 2 מיליון שקל. אבל אפשר לעשות דיור בר-השגה גם בבניינים, גם במרכזי ערים. תבנה בתים שהם 90 מטר, 100 מטר, תשאיר אדמה במגרש לתוספת בנייה עתידית, תן לאדם לקנות ב-90 מטר במחיר למשתכן, ב-1.5–2 מיליון, וכשייטב לכל הבניין הזה אחרי עשר, עשרים שנה, כשמצבם משתפר, יוסיפו לכולם עוד שני חדרים בבניין בתב"ע, בתוכנית מאושרת מראש. אפשר לעשות דיור בר-השגה בישראל, אפשר לתת לאנשי מילואים מגרש בזול, אבל קשה לנהל את רשות מקרקעי ישראל, זה הפך להיות איבר בודד במערכת. הממשלה נותנת לו הוראות להוזיל את המגרשים, והוא עושה מה שבא לו, הוא מעדיף את מי שבא לו. אי-אפשר לתת לו הוראות. ואז מפקירים את משרד השיכון שנה. השר חיים כץ, חבר שלי, מחזיק ארבעה, חמישה תיקים. איך אפשר גם תיירות, גם פנים - -
- - גם בריאות - -
- - גם רווחה? לא צריך שר שיכון שיביא דיור בר-השגה לאנשי המילואים ולחיילים? למה בזבזנו שנה על המשימה הזאת? למה אנחנו מדברים - - -
את רוצה לברך אותם?
ברוכים הבאים. מצדיעים לכם.
אני רוצה לסיים בדברים ולומר: אני שוב צריך להתנצל בפני אזרחי ישראל שלא העמדנו פה שר שיכון שדואג לזוגות צעירים לוחמים במילואים ובסדיר לדיור בר-השגה. פספסנו ארבע שנים, והמחירים בשמיים. אבל אפשר לעשות דיור בר-השגה. אין ייאוש. אני מתפלל שיבוא מנהיג, שיהיה פה שר שיכון – שיהיה דומה לכחלון, שיהיה דומה לאריק שרון, שיהיה דומה לבגין, שיהיה דומה לרבין – ויכריע את הנושא הזה.
1,147 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.