תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חבריי בקואליציה, ניכר שנראה שאתם חושבים שהעם מטומטם, ותסלח לי, אדוני היושב-ראש, על הביטוי הלא-כל-כך פרלמנטרי הזה. אתם חושבים שאם תעמיסו בשבוע אחד חבילה של חוקים בזויים שרוב הציבור מתנגד להם, אז הציבור פשוט יאבד קשב, יסתום את האוזניים; אנשים יגידו: נמאס לי, אני לא עוקב יותר, ואתם תעבירו כל חוק מזיק שבא לכם בשקט, בלי שאף אחד יתייחס לכך.
זו טעות, זו טעות חמורה, כי הציבור שומע, והציבור רואה, והציבור זועם. הזעם הזה לא נמצא רק אצל מי שממילא מתנגד לקואליציה. אני רוצה שתבינו את זה טוב: הבייס שלכם זועם. אנשים שהצביעו לכם, שהאמינו בכם, ששלחו את הילדים שלהם למלחמה הזאת בחזיתות שונות שעדיין פתוחות – הם לא מבינים היום איך זה קורה להם. ובכיכר העיר החדשה, ברשתות חברתיות, אנחנו רואים – היא הרי מלאה בישראלים טובים, פטריוטים, ציונים, לא רק שמאלנים, כמו שאתם אוהבים לתייג כל מי שמבקר אתכם. אלה אנשים מכל חלקי המפה הפוליטית והחברתית בישראל שנמצאים במצב של ייאוש. הם פשוט התייאשו מכם.
אני רוצה להקריא לכם דוגמה אחת מיני רבות שנתקלתי בה, פוסט של אופק צח. הוא כותב כך, אדוני היושב-ראש: חץ בלב. כל היום הזה אני מסתובב עם מועקה בלב, כזאת שמזכירה את 7 באוקטובר. שבע שנים שירתי בצה"ל – בצוק איתן, ביהודה ושומרון ובחרמון, בגשם, בבוץ, בשלג. כמה הייתי גאה להיות קצין, לצאת עם נשק הביתה, להביא גאווה למשפחה. אם היו אומרים לי שהממשלה תירק עליי ככה, כנראה שהייתי בוכה. אבא שלי, זכרו לברכה, הלום קרב, שנתן את חייו למדינה, בטוח היה בוכה. כשליש וכקצין מיון טיפלתי באין-ספור עריקים, ותמיד ידעתי שהמערכת לא סובלת את זה. שירות לכולם, כולל כולם, ומי שלא – ייענש. היום ממשלת הימין הלאומי ירקה עליי, על המשפחה שלי ועל כל המשרתים בצה"ל. היום ממשלת ימין מלא מלא קבעה שהדם שלי ושל החברים שלי שווה פחות. אני מתבייש.
כך כתב הערב אופק. אני מתבייש, הוא כותב. קצין, בן להלום קרב, שירת שבע שנים, מתבייש במה שקורה במדינה שלו בגללכם. ואני רק רוצה לשאול: איך זה גורם לכם להרגיש, חבריי בקואליציה? אתם מתגאים במה שעשיתם, ששחררתם משתמטים מהצבא שעברו על החוק? זה מה שדמיינתם שתעשו כנבחרי ציבור? בשביל זה הגעתם לכאן?
אני רוצה להקריא, ברשותכם, עוד פוסט קצר של אדם מוכר לכולכם, חנוך דאום, שאתם בטח מכירים. חנוך מגיע מהציבור הדתי-לאומי, וכותב ישירות לשר דרעי: כמעט שלוש שנים שאני פוגש לוחמים פצועים, אלמנות, משפחות שכולות, כמעט מדי יום ומדבר איתם. כמעט שלוש שנים של מלחמה בלתי פוסקת. ואני לא יכול להסביר לך, אריה דרעי, כמה פוצע אותנו לראות אותך מחייך, כמה פוצע אותנו לראות את החיוך הזה שלך שצולם במליאה בזמן שהצבעת בעד העריקים, שחלקם נכדים שלך. כמה זה מכאיב, כמה זה מנותק ואיזה חילול השם נוראי זה.
חבריי בקואליציה, כולם כבר מבינים מה קורה. אתם בונים על דבר אחד – שהזמן יעבור ואיתו גם הזיכרון, בדיוק כמו שדאגתם שיעבור הזמן מ-7 באוקטובר, כדי שנשכח שהיו כאן חטופים שנלקחו מהמיטה שלהם, שחלקם מתו בשבי כי לא החזרתם אותם בזמן, ושלא הקמתם ועדת חקירה עד היום. בדיוק כמו שאתם מקווים שנשכח ששלוש שנים אנחנו במלחמה, שכמעט כל שבוע או אפילו כל יום היה כאן חייל שנפל, עוד הותר לפרסום ועוד הותר לפרסום. אלפי משפחות שכל החיים שלהן נהרסו, והכול במשמרת שלכם.
ועכשיו, בשבוע האחרון של הכנסת הזאת, דאגתם לשלוח מסר ברור לכל משפחה שכולה, לכל פצוע, לכל מי שמשרת את הצבא שאתם אחראים לו: הדם שלכם – זה המסר שאתם שולחים – הדם שלכם לא שווה כמו הדם של לומדי הישיבות או של אלה שמשתמטים משירות צבאי. השירות שלכם הוא ברירת מחדל; ההשתמטות שלהם היא זכות. זה מה שהם שומעים, וזה מה שהם לא ישכחו גם בדרך לקלפי, גם אם אתם בטוחים שכן. אלה דברים מכאיבים, אדוני היושב-ראש, וחבל שהגענו למצב הזה, וחבל שהגענו לרגע הזה.
וביחס לחוק שעומד כאן היום לפנינו, כמה רעש עשיתם על פיצול תפקיד היועמ"ש הזה. חודשים של דיונים, הצהרות. חבר הכנסת רוטמן לקח את זה כפרויקט אישי שלו. כמה התגאית בו, רוטמן. הצגתם את זה כרפורמה מקצועית. כל בעל תפקיד יתמקד בתחום המומחיות שלו, כתבתם. נמנע ניגוד עניינים מוסדי, נחזק את אמון הציבור – מילים יפות כאלה. אבל בסוף, כשלוח הזמנים לחץ עליכם, כשקלטתם שאתם לא מספיקים להעביר את ההצעה המקורית, הבנתם שצריך לצמצם.
בואו נאמר את האמת לציבור, לכל מי שיושב כאן, לכל מי שצופה בנו עכשיו בבית, כדי שיבינו בדיוק מה הבחירה הזאת אומרת עליכם: דבר ראשון, לא פיצלתם את תפקיד היועמ"ש, בואו נגיד את האמת. הפיצול עצמו – שלושה תפקידים: יועץ משפטי, תובע כללי ומייצג המדינה בערכאות – נמחק, לא כלול בהצעת החוק שעומדת בפנינו. זה בכלל לא קורה. דבר שני, ותקשיבו טוב – לראשונה בתולדות המדינה מוסד הייעוץ המשפטי לממשלה יעוגן בחוק בזכותכם, ממשלת ימין על מלא מלא. תחשבו על זה רגע. 78 שנה המדינה הזאת קיימת, וכל הממשלות, כל הכנסות, מימין ומשמאל, אף אחת לא טרחה לעגן את המוסד הזה בחקיקה ראשית. אתם עשיתם את זה. זה ההישג, ההישג היחידי האמיתי של ההצעה הזאת, וזה ההישג של ממשלת הימין מלא מלא, שמתנגדת ליועץ המשפטי לממשלה, הכי ימנית שהייתה לנו כאן אי פעם כביכול. היא זו שמעגנת את התפקיד. כמובן שעשיתם את זה ועיגנתם את זה בצורה עקומה, בצורה שמחלישה את המוסד הממלכתי הזה, עוד מוסד שאתם מנסים להחריב.
אני קראתי את הצעת החוק, ואני מביט ממש באימה בהצעת החוק המונחת לפנינו, חוק היועץ המשפטי לממשלה (חוות דעת, ייצוג ופיקוח). תחת הכותרת התמימה הזאת, שמראה כאילו הסדרת סמכויות, מבקשת הקואליציה לבצע פיגוע חוקתי מתוכנן היטב בגרעין הקשה של שלטון החוק בישראל. החוק הזה הוא לא פחות מניסיון להפוך את שומר הסף של הדמוקרטיה הישראלית, היועץ המשפטי לממשלה, למשרתם הכנוע של פוליטיקאים, פקיד צייתן שנועד להכשיר כל שרץ ולאותת אור ירוק לכל גחמה של הדרג הפוליטי.
אני מפנה אתכם למשל לסעיף 5 ולסעיף 7 להצעת החוק הדורסנית הזאת, ותראו כמה מפורר השלטון במו ידיו את המחיצות המגינות על האזרחים מפני שחיתות ומפני עריצות. החוק קובע במפורש שהממשלה רשאית, על פי שיקול דעתה הבלעדי, להחליט שחוות הדעת של היועץ המשפטי לא מחייבת אותה. ולא הסתפקתם גם בזה, כי הסמכות לקבוע את עמדת המדינה בבתי משפט, גם אם היא לא חוקית, מופקעת מהמשפטן הבכיר של המדינה ומועברת לפוליטיקאים, שיוכלו לקחת עורך דין פרטי משל עצמם, מכספי הציבור, כדי שייצג את האינטרס האישי והפוליטי שלהם גם אם זה נוגד לחוק.
המשמעות המזוקקת והמבהילה של הסעיפים האלו היא רק אחת – שהדרג הפוליטי הופך להיות השופט של עצמו, הפרשן של עצמו והמיוצג של עצמו, תוך רמיסה מוחלטת של עקרון הפרדת הרשויות. הרי תפקידו של היועץ המשפטי הוא לוודא שפעולות הממשלה, שיש לה כוח אדיר, יהיו רק במסגרת החוק. בניגוד לכל אזרח, שיכול לעשות מה שהוא רוצה חוץ ממה שהחוק אוסר עליו, אצל הממשלה החזקה כל כך המקרה הוא הפוך – לשלטון מותר לעשות רק מה שקבוע בחוק, ואת החוק לא היא מפרשת אלא היועץ המשפטי לממשלה.
אדוני, זה משפט הסיכום. אני מקווה שתיתן לי עוד כמה שניות אחרונות.
חבריי חברי הכנסת, זהו חוק שמחסל את העצמאות המקצועית של שומר הסף שתפקידו לדאוג לאזרח הקטן ולדאוג לאזרחים ושהמיעוט לא ייפגע מהכוח הרב שיש לממשלה ולרוב. אתם מבקשים ליצור כאן מציאות שבה המשפט כפוף לכוח ולא הכוח כפוף למשפט. זוהי פגיעה אנושה בזכויות האזרח, בשוויון בפני החוק ובטוהר המידות ציבורי. אם החוק המושחת והמסוכן הזה יעבור, מדינת ישראל תתעורר לבוקר שחור שבו אין עוד מי שיעמוד בשער ויאמר לממשלה: אסור לכם, זה לא חוקי.
לכן אני קורא לכל מי שעתידה של הדמוקרטיה הישראלית יקר לליבו להתייצב כחומה בצורה, לגלות אחריות לאומית ולהצביע נגד החוק המביש הזה. חבריי לקואליציה, משפט אחרון אני אומר לכם. חבריי לקואליציה, מכרתם לציבור פיצול תפקיד, כי פיצול נשמע מקצועי, ניטרלי, כמו רפורמה שלא צריך לפחד ממנה. אבל אין פה שום פיצול. מה שנשאר על השולחן הזה זה האמירה הברורה שהממשלה נמצאת מעל החוק באופן רשמי, והכול בחקיקה ראשית. תתביישו לכם.
תודה, אדוני.
1,243 מילים של איתן גינזבורג. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.