קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי וחברות הכנסת, האדמה היפה הזאת טובה לכולנו, ערבים כיהודים. אם נהפוך אותה לשדה קרב, היא תקיא אותנו. אם נזרע יחד זרעים של עתיד, היא תברך אותנו בכל פירותיה. את הדברים האלה אמרתי כאן בנאומי הראשון בכנסת. האמנתי בהם אז, ואני מאמין בהם גם היום. לא שלוש השנים האחרונות והארורות, לא בנימין נתניהו ולא שני הפשיסטים הקטנים בן גביר וסמוטריץ' הצליחו להזיז אותי מעמדתי אפילו במילימטר. אני מאמין בכל ליבי שבעוד כמה שנים החלום הזה יהיה למציאות. אני עדיין משוכנע שהבחירה שעומדת בפנינו פשוטה, בפרפרזה על רוזה לוקסמבורג: זה או שלום או ברבריות; זה או שלום או כיבוש; זה או שלום או הפיכה משטרית; זה או שלום או גזענות, דיכוי וכהניזם; זה או שלום או אפרטהייד; זה או שלום או עוני; זה או שלום או מוות. ואנחנו נבחר תמיד בשלום, כי שלום איננו רק היעדר מלחמה; שלום הוא שוויון, שלום הוא דמוקרטיה, הוא ביטחון, הוא זכויות וצדק ושגשוג כלכלי. שלום הוא חיים, ואין דבר גדול יותר מלבחור בחיים.
בנאומי הראשון ביקשתי מהציבור לעצום לרגע את העיניים ולדמיין איך ייראו הארץ והחברה שלנו בשנת 2025. דמיינתי מציאות שבה שני העמים בחרו סוף-סוף בחיים, מציאות של שלום, של חיים משותפים, של שוויון ודמוקרטיה, מציאות שבה כולנו, יהודים וערבים, רק מרוויחים.
בחרתי שלא להתמודד לכנסת הבאה, משום שאני רוצה להקדיש את כל-כולי למאבק למען השלום. לכן אני יוצא למסע יחד עם ישראלים ופלסטינים. אנחנו יוצאים לדרך כדי להביא את השלום בין שני העמים החיים בארץ הזאת. כן כן, דווקא עכשיו. אני קורא לכל מי שמאמין שהמציאות הזאת אינה גזרת גורל להצטרף אלינו. נכון, לא אהיה בכנסת הבאה, אבל אני לא עוזב את הזירה הפוליטית. לכן אני פונה מכאן לכל המפלגות השותפות: בואו נקים מחדש את הרשימה המשותפת הכוללת. זהו רצון הציבור שלנו, כי החברה שלנו צריכה ריפוי ולא שיסוי, והמשותפת היא שתגדיל את היכולת שלנו להשפיע. אין היום משימה חשובה יותר מהגדלת שיעור ההצבעה בחברה הערבית. זוהי הערובה הבטוחה ביותר להדוף את הפשיזם. אנחנו חייבים לצאת להצביע בהמונינו.
אני פונה מכאן גם לציבור היהודי הדמוקרטי: אל תראו בשיעור ההצבעה של האזרחים הערבים עניין של החברה הערבית בלבד. זה אינטרס של כל מי שמאמין באמונה שלמה בשוויון ובדמוקרטיה. בלי שותפות יהודית-ערבית שוויונית ואמיתית אי-אפשר לנצח את הפשיזם ולא יהיה כאן שינוי אמיתי. אנחנו ננצח ביחד, יהודים וערבים. אנחנו ננצח את הפשיזם, את הגזענים, את אוכלי המוות, את מחרחרי המלחמה. אנחנו נכריע אותם בקלפי.
זכותנו, זכותו של הציבור שלנו, לקבל סקירה על עשייתנו הפרלמנטרית. במהלך השנים האלה ידענו לא מעט הישגים, וחלקם היו חסרי תקדים. אני זוכר את ההישג חסר התקדים של 13 מנדטים ואת חיוכי הגאווה של הציבור שלנו כשהשגנו 15 מנדטים לרשימה המשותפת. זו הייתה התגלמותה של אחדות הציבור הערבי, יחד עם יהודים דמוקרטים שהאמינו בשותפות אמיתית.
אני זוכר בהתרגשות את המשא ומתן שהוביל לתוכנית 922, שהזרימה כ-15 מיליארד שקלים לרשויות המקומיות הערביות ולמוסדות שונים, ובין היתר תרמה לעלייה בשיעור השתתפותן של נשים ערביות בשוק העבודה מ-24% ל-49%. תוכנית 922 היוותה בסיס לתוכנית 550 שבאה בעקבותיה, כפי שכתוב בהקדמה שלה.
בשנים האלה העלינו את סוגיית מעמדם של האזרחים הערבים למקום מרכזי בשיח הציבורי הישראלי במשך עשור, והוכחנו לחלקים גדולים מהציבור שאי-אפשר לעצב את עתידה של המדינה בלי שותפות ערבית מלאה וגם לגיטימית. הבאנו את הסוגיות שלנו אל הזירה הבין-לאומית בהיקף שלא נראה בעבר – באו"ם, באיחוד האירופי, בוושינגטון, בבריסל, בג'נבה. הצגנו את מציאות חייהם של האזרחים הערבים ואת עמדתנו וזכינו להקשבה, להערכה, לתמיכה בין-לאומית משמעותית.
פעלנו בתקופה הקשה ביותר שידעה המערכת הפוליטית בישראל אי פעם. עברנו שש מערכות בחירות, התמודדנו עם מגפת הקורונה, אירועי מאי 2021, 7 באוקטובר והמלחמה על עזה. עמדנו גם מול מכונת הרעל שהופעלה נגד הציבור שלנו ונגד סיעתנו, ובתוכה גם הניסיון להדיח אותי מהכנסת לפני שנה בדיוק. בצל האסון הנורא, יחסי יהודים וערבים היו עלולים להידרדר למציאות הנפיצה והמסוכנת מאז קום המדינה. גם ברגעים הקשים ביותר עמדנו על הצורך לשמור על חיים משותפים באחריות ואנושיות. עשינו זאת בלי לוותר לרגע על עמדתנו הברורה נגד המלחמה והכיבוש ומתוך אמונה עמוקה בדרך הזו. בקיצור, אלה היו חיים של מאבק מתמשך.
כמו מגדלור העומד מול הסערה וממשיך להאיר, כך גם סיעתנו, בתקופה חשוכה וכואבת כל כך, מול גלי ההסתה והשנאה, מול קריאות נקמה ומלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה מכל עבר בבית הזה, לא ויתרנו על העקרונות שלנו. להפך, עמדנו איתנים. לא ויתרנו, לא שתקנו, לא נכנענו. עמדנו איתנים גם מול ההגמוניה הפוליטית והרווחת. בכל זאת המשכנו להאמין בצדקת דרכנו. (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:)
פעלנו בתקופה קשה במיוחד גם בעולם הערבי, תקופה של טלטלות ומשברים עמוקים. חששנו שהמתחים הללו יזלגו אל תוך החברה הערבית כאן, ולכן פעלנו בנחישות וללא הרף כדי למנוע הידרדרות לעדתיות ולפילוג. הצלחנו לשמור על מרקם חיים משותף, מכבד ומאוחד בחברה הערבית גם בימים סוערים במיוחד.
בתקופה הזו היינו עדים להצלחות חברתיות אדירות וגם לכישלון צורם. מצד אחד, אחוז הסטודנטים והסטודנטיות הערבים עלה באופן משמעותי, ואף עלה על חלקם היחסי באוכלוסייה, כולל במוסדות האקדמיים המדעיים המובילים במדינה. מצד שני, אחד הדברים המרכזיים שטרם הצלחנו לפתור הוא מכת הפשיעה בחברה הערבית. ניהלנו מאבק חסר תקדים, חסמנו כבישים, שבתנו רעב, הפגנו, הצענו תוכניות, ישבנו עם ראשי ממשלה ושרים, הבאנו את הזעקה שלנו לכל במה אפשרית, גם בזירה הבין-לאומית. עוד לא הצלחנו, אבל לא ויתרנו ולא נוותר. נמשיך כולנו ביחד להיאבק, וחייבים לנצח במאבק הזה. חייבים.
לפני 11 שנים עמדתי כאן ותיארתי את העתיד שייחלתי לו, והיום אני מבקש מכם לדמיין יחד איתי את העתיד הזה. המציאות של שלוש השנים האחרונות הייתה קשה מנשוא, לכן אני מבקש הארכת זמן. השנה היא 2035. המלחמות הסתיימו כולן. גם הכיבוש הסתיים. הילדים שוב מחייכים בעזה, בעוטף, בג'נין, בתל אביב, בביירות ובקריית שמונה. בנינו אמון בין שני העמים, בנינו חזון לעתיד משותף. מדינת פלסטין קמה לצד מדינת ישראל, ושני העמים סוף-סוף מתחילים לרפא את הפצעים שלהם.
בנימין נתניהו כבר אינו מעצב את חיינו, אם הוא בכלא כאן או בהאג או אם הוא ברח למיאמי. בן גביר, סמוטריץ' וכל הכהניסטים חזרו למקומם הטבעי, ומלמדים עליהם בבתי הספר יחד עם האנשים הרעים בתולדות המדינה. גם ההפיכה המשטרית היא כבר פרק אפל בספרי ההיסטוריה. המרחב הדמוקרטי לא רק שרד, הוא התחזק. יותר ויותר אזרחיות ואזרחים מרגישים שהם לגיטימיים ושהוא שייך גם להם. בזכות הירידה החדה בתקציב משרד הביטחון בעקבות השלום, מערכת החינוך מקבלת סוף-סוף את המשאבים שהייתה זכאית להם ומחנכת גם לערכים – לדמוקרטיה, לשלום, לחיים משותפים; הילדים מדברים זה בשפתו של זה ומתחנכים להכיר זה את זה. הכלכלה צומחת. הרווחה מתרחבת. כבר אין מאמצים לגיוס מלא, כי כבר אין מלחמה. במקום להתגייס לצבא מתגייסים לאוניברסיטאות, לעבודה, ונהנים מהחיים.
השנה היא 2035. ישראלים נוסעים לרמאללה, יש שם חיי תרבות שלמים ומסעדות נהדרות. פלסטינים נוסעים לתל אביב, גם שם יש הופעות, ויש גם מסעדות נהדרות, אם כי הן עדיין יקרות. הפשיעה בחברה הערבית כבר איננה גזרת גורל – המדינה כבר הצליחה להילחם בארגוני הפשיעה באותה נחישות שבה היא מגינה על כל אזרחיה. הרחובות בטוחים, ילדים משחקים בגנים עד שעות הערב בנצרת, באום אל-פחם, ברהט, בכל יישוב ערבי. הביטחון האישי הוא סוף-סוף זכות של כולם. אני רואה בחלום הזה גם את הילדים ואת הנכדים שלכם, יחד עם הנכדים שלי, נשארים כאן, כי על האדמה הזאת יש מה שראוי לחיות בשבילו.
זה העתיד שאני מבקש מכם שתדמיינו. זה העתיד שאני מבקש מכם שנבנה ביחד. ויש גם רגעים שבהם אנשים עוצרים, מביטים לאחור ושואלים את עצמם: זה כל כך צודק וגם כל כך מוצלח, איך לא חתמנו על הסכם שלום קודם?
לישראל יש שגריר במדינת פלסטין, בירושלים המזרחית. לפלסטין יש שגריר בישראל, בירושלים המערבית, אף שהעיר נשארה פתוחה, ללא גבולות פיזיים. לפעמים הם שותים יחד קפה, לפעמים הם מתווכחים, כמו שכנים, כמו בני אדם. ואני אגלה לכם סוד: רק ימים ספורים אחרי שהכיבוש הסתיים, המזרח התיכון התחיל להשתנות. עוד ועוד מדינות ערב כוננו יחסי שלום מלאים עם ישראל. מטוסים המריאו מתל אביב לביירות, לריאד, לדמשק ולבגדד. פתאום התברר שהשלום לא היה הוויתור הגדול ביותר – הוא היה ההזדמנות הגדולה ביותר.
ולבסוף, אני רוצה לומר תודה, תודה לציבור שלנו, (אומר בערבית: תודה לכם, היקרים באנשים, בני ובנות העם שלנו, היקרים באנשים). תודה לשותפים היהודים הדמוקרטים, שנתתם לי את הזכות העצומה לייצג אותו לאורך כל השנים האלה. זו הייתה זכות גדולה מאוד. תודה לביתי הפוליטי, חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ושוויון. תודה מעומק הלב לרעייתי נרדין ולילדיי האהובים טייב, אסיל ושאם. תודה לכל היועצים שליוו אותי לאורך כל הדרך, שאם אני אזכיר את כל השמות שלהם, אצטרך עוד הארכת זמן. בלעדיכם לא הייתי יכול לצעוד בדרך הזאת אפילו יום אחד. (אומר בערבית: תודה. תודה לכם מקרב לב. תודה.)
כבוד היושב-ראש, שלוש שנים כל כך קשות, אבל יש נקודות אור, וצריך לציין זאת. מה שקרה בעיריית חיפה, וגם בתל אביב, וגם בעכו, ולפני זה בנוף הגליל וגם במעלות-תרשיחא, זה שיש סגני ראש עיר ערבים. מילה טובה מגיעה לרון חולדאי, איש אמיץ, שבחר שיהיה לו סגן ערבי, ולחברי יונה יהב. יונה יהב קיבל יותר מ-90% מקולות האזרחים הערבים. יש לו יחסים היסטוריים עם האזרחים הערבים במדינה. בשנתיים האחרונות היו בינינו מחלוקות לא פשוטות. לפני שפאחר ביאדסי נבחר להיות סגן ראש העיר, ביקרתי אצלו בלשכה, והוא עבד יומם ולילה בשביל שפאחר יהיה הסגן שלו. מילת הערכה ליונה יהב.
גם בעכו, ראש עיר מטעם הליכוד – טוב שחברי הליכוד יקשיבו גם לזה – בחר באדהם ג'מל להיות הסגן שלו. וזה מצב מתמשך גם בנוף הגליל – חברי היקר שוכרי עואודה, וגם במעלות תרשיחא, יש שם סגן ראש עיר שמגיעה לו הערכה. השיתוף הזה בערים המעורבות – דווקא בתקופה הזו, אנחנו רואים פה סימן לדברים הטובים שצריכים להיות בכל מקום במדינה הזו.
כבוד היושב-ראש, אולי אתה תעזור בזה. גשר אלנבי, ג'סר אל-מלכ חסין, ג'סר אל-כראמה, זו היציאה הכמעט בלעדית של תושבי הגדה המערבית לכל העולם – דרך ירדן, או לירדן עצמה, ודרך הירדן ממשיכים. המחסום פתוח שם רק לחמש שעות. לפני זה הוא היה פתוח הרבה זמן, כמו המצב בבית שאן, באל-שייח' חוסיין, המעבר ליד בית שאן. אנחנו מבקשים ששעות הפתיחה גם בגשר המלך חוסיין, אלנבי, יהיו זהות למספר השעות באל-שייח' חוסיין בבית שאן. זה אנושי, זה טבעי וזו זכות. בגדה המערבית חיים שלושה וחצי מיליון פלסטינים. זה המעבר הבלעדי.
איך יכול להיות שאנשים, גם בחום הזה, בעמק הירדן, במקום החם ביותר, באים שלושה ימים לפני, ישנים ברכבים שלהם, ישנים במסגדים, בשביל שאחרי שלושה ימים אולי יצליחו לעבור? למה הפגיעה בציבור? למה הפגיעה הזו? למה? למה לעשות דבר רע? למה? וזה לא יום, לא שבוע, לא חודש, לא שנה – זה מתמשך כבר שלוש שנים. זה ממש להתכוון לדפוק את הציבור הזה. אין שום פוליטיקה בחיי היום-יום של אנשים חוץ מאנשים שרואים כל דבר כפוליטי. אני מבקש גם מכבוד היושב-ראש וגם מכל חבר כנסת שרואה שזה עוול שצריך להסתיים, שנשלב כוחות ונדבר עם שרת התחבורה, עם כל מי שצריך, בשביל לפתור את הבעיה הזו.
הנושא האחרון הוא הנושא של היועמ"שית. אני רוצה להגיד את עמדתי לגבי היועמ"שית. זה שלוש שנים וחצי אני מתבונן בהתנהלות שלה. מצד אחד, אני מלא הערצה, איך היא עומדת איתנה, איתנה מול מערכת שלמה, מול הסתה של פוליטיקאים. היא עומדת איתנה, והיא ראויה להערכה על העמידה הזו. יחד עם זאת, אני מסתכל איך היא מתנהלת מול האוכלוסייה הערבית. היא מתנהלת באופן רע לאוכלוסייה הערבית, כולל להפגנות שלנו. מי שעמד נגד הפגנות לגיטימיות, אפילו בהרמת סיסמאות, במשמרת, עשרה אנשים שעומדים עם סיסמאות – המשטרה יצאה נגד, התביעה גיבתה אותם, ומעל התביעה, היועצת המשפטית.
והאמת, אני שאלתי את עצמי, אמרתי, אולי היא בחרה את המאבק. היא מבינה שיש פשיזם שמתנהל, והאזרחים הערבים, הקורבן האולטימטיבי – אפשר להשאיר אותם מרחוק. זו עמדה גזענית בפני עצמה, אבל חשבתי, בצל הגזענות הרגילה, שאסור לבן אדם להתרגל לגזענות. אמרתי, אולי היא בחרה להיאבק בעניין הזה ולעזוב עניין אחר. אבל כבוד היושב-ראש, זה נושא רגיש. היא הגישה עתירה נגד בן גביר לבית המשפט העליון על זה שהוא לא ראוי להיות השר לביטחון לאומי, היא כתבה על כל דבר, אבל יש נושא אחד שהיא לא הזכירה, והוא הפשיעה בקרב האוכלוסייה הערבית. אפס. אפס.
אז מה את מחפשת, כבוד היועצת המשפטית, להחזיר את המצב בישראל היפה שלך – לא של אבא שלי בתקופת הממשל הצבאי; שלך, את, ולא של חלק מהאזרחים שנפגעו בשנות החמישים והשישים. אז מה זה, התנשאות? זו דמוקרטיה לחלק מהאוכלוסייה? אני רציתי להעמיד את הדברים בצורה המדויקת, כי דמוקרטיה זו דמוקרטיה לכולם. ובכל זאת אני יודע טוב מאוד שכשיש פשיזם בשלטון, העמדה האחראית שלנו, שאין לך, היועצת המשפטית, היא להיאבק עכשיו נגד הפשיזם. כן, אני אעמוד לצידך, וסיעת חד"ש-תע"ל תעמוד לצידך מול הפשיזם, כי זו העמדה האחראית שאין לך, שאין לך, לא הייתה לך, כלפי האוכלוסייה הערבית, ודומני גם כלפי חלקים שלא דומים לך. דמוקרטיה היא דמוקרטיה לכולם. אם את לא היית עקבית, אנחנו נהיה עקביים. אנחנו נעמוד לצד המוסד הזה של היועצת המשפטית מול הפשיזם. זו עמדה עקרונית, וזו העמדה שלנו. תודה רבה.
2,015 מילים של איימן עודה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.