גברתי היושבת-ראש, חבריי חברי הכנסת, קודם כול, חודש טוב.
שיהיו בשורות טובות, בעזרת השם.
הצעת החוק המונחת בפנינו אינה עוסקת בשאלה פרסונלית ואינה מיועדת לעסוק באדם כזה או אחר. אם יתאפשר מבחינת הזמן, אני כן אסביר שהיועצת המשפטית המודחת היא בעצם שדחפה את קידום החוק. היא עוסקת בשאלה עקרונית, מהותית ויסודית למשטר הדמוקרטי בישראל: כיצד מתחלקות הסמכויות בין הדרג הנבחר, שעומד למבחן הציבור, לבין הדרג המקצועי, שלא עומד למבחן הציבור, ומהו האיזון הראוי בין שלטון החוק לבין עקרון המשילות. אלה שאלות שאינן נוגעות רק לממשלה הנוכחית או לכנסת הזאת, אלא שאלות שימשיכו ללוות כל ממשלה מכל צד של המפה הפוליטית וכל כנסת שתיבחר בעתיד.
בדמוקרטיה פרלמנטרית, מקור הסמכות הוא הציבור. אזרחי ישראל יוצאים לקלפיות, בוחרים את נציגיהם ומפקידים בידיהם את האחריות לעצב את מדיניות המדינה. הממשלה אינה רק בעלת סמכות, היא גם נושאת באחריות ציבורית מלאה. הציבור בוחן אותה על הישגיה, על כישלונותיה ועל יכולתה לממש את המדיניות שלשמה נבחרה. זהו עיקרון בסיסי של כל משטר דמוקרטי. אין סמכות ללא אחריות, ואין אחריות ללא סמכות.
אלא שבמשך השנים, ובמיוחד מאז כהונתו של אהרן ברק כנשיא בית המשפט העליון, התפתח בישראל מודל ייחודי של ייעוץ משפטי אשר בפועל העניק לחוות הדעת המשפטית משקל החורג לעיתים מתפקידה הטבעי של מערכת ייעוץ מקצועית. במקרים מסוימים נוצרה מציאות שחוות דעת משפטית לא נתפסת רק כהמלצה מקצועית בעלת משקל, אלא כהכרעה מחייבת המגבילה את יכולתה של הממשלה לפעול לפי השקפת עולמה ולהפעיל את סמכויותיה. התוצאה היא חוסר איזון מוסדי: מצד אחד, הממשלה נושאת באחריות הציבורית והפוליטית ועומדת למבחן הציבור; מצד שני, בנסיבות מסוימות היא מתקשה לממש את המדיניות שלשמה היא נבחרה.
מציאות זו אינה מיטיבה עם המשילות ואינה מיטיבה גם עם אמון הציבור במוסדות המדינה. כאשר הציבור מתקשה להבין מי מקבל את ההחלטות ומי אחראי להן, נפגעת השקיפות ונפגעת האחריותיות – שני עקרונות יסוד של המינהל הציבורי. סתם בערב שבת בא אליי מישהו: עוד מעט יש בחירות, מה יעזור שתיבחרו? מה יעזור שגוש הימין ייבחר? הרי מי שקובע זה היועצת המשפטית המודחת, ואחרי זה בג"ץ. אז אמרתי לו: השבוע תהיה בשורה, בעזרת השם. יהיה את חוק פיצול היועץ המשפטי. יהיה לנו קל יותר ליישם את המדיניות שלנו, על פי חוק, אבל ליישם את המדיניות שלנו.
ודאי. הציבור לא טיפש. הם חושבים שהמיעוט יכול להכתיב, אבל זה לא יהיה. הצעת החוק מבקשת להתמודד עם סוגיה זו באופן מאוזן באמצעות שלושה נדבכים מרכזיים: ראשית, היא מבהירה את מעמדה של חוות הדעת המשפטית. ייעוץ משפטי הוא כלי מקצועי חיוני לקבלת החלטות, ויש לייחס לו משקל רב, אולם בסופו של יום האחריות להכרעה מוטלת על הממשלה. ההצעה אינה שוללת את חובת הממשלה לפעול בהתאם לדין, אלא מבהירה כי המחלוקת הפרשנית ביחס לדין אינה שוללת את סמכותה לקבל החלטה במסגרת סמכויותיה.
שנית, ההצעה מסדירה את מערכת היחסים המינהלית בין הייעוץ המשפטי לממשלה לבין שר המשפטים. בכל מערכת ציבורית תקינה קיימים מנגנוני אחריות, פיקוח ודיווח. לא מדובר בפגיעה בעצמאות המקצועית אלא ביצירת מסגרת ניהולית ברורה המבטיחה אחריותיות, שקיפות, גם ביחס לתפקיד בעל השפעה כה משמעותית על עבודת הממשלה. עד היום היועצת המשפטית הייתה מעל כולם. אין פיקוח עליה. נכשלה בבג"ץ זה, נכשלה במשפט נתניהו, נכשלה בכל הנושא של טיפול בגיוס חרדים – הכול כישלון. היא לא נותנת דין וחשבון, היא לא חייבת לאף אחד. היא יכולה לעשות פשוט מה שהיא רוצה. דיקטטורה לשמה.
שלישית, ההצעה מבקשת לעגן מחדש את תכליתו של הייעוץ המשפטי. ייעוץ משפטי איכותי אינו נמדד במספר הפעמים שבהן הוא מונע קבלת החלטות, כמו שקורה. כמה פעמים באתי לשר המשפטים על הצעות חוק חברתיות בהוצאה לפועל, בנושאים מסוימים, והוא אומר לי: תשמע, אני לא יכול לקדם את זה מטעם הממשלה, כי מחלקת החקיקה קיבלה הוראה לא לפרסם תזכיר. זה לא מופיע בחוק. זה תקנון הממשלה, שלפני הצעת חוק ממשלתית מפרסמים תזכירים לציבור. היא מחליטה לא לפרסם את התזכיר. השר כבול, לא יכול להביא הצעות חוק ממשלתיות. איזו דמוקרטיה זה נשמע? התפקיד של היועץ המשפטי הוא להתריע, להראות, לכוון, אבל לא למנוע, לא לשלול, בפרט כשהוא בא עם איזו אג'נדה שהפוכה לזו של הממשלה שנבחרה.
חשוב להבהיר גם מה הצעת החוק אינה עושה. היא אינה מתירה לממשלה לפעול בניגוד לחוק, כפי שבדיוני ועדת החוקה התריעו חברי האופוזיציה: אבל הממשלה תפעל. היא לא. היא מחויבת לחוק, והיועץ המשפטי לממשלה – תפקיד היועץ המשפטי לממשלה לכוון את הממשלה לעשות על פי חוק. והיא גם לא פוגעת – הצעת החוק לא פוגעת בעצמאות של מערכת המשפט, והיא אינה גורעת מחובתה של כל רשות שלטונית לפעול בהתאם לעקרונות המשפט הציבורי. ההצעה מבקשת אך ורק להשיב את האיזון בין הייעוץ לבין קבלת ההחלטות, בין הדרג המקצועי לבין הדרג שנבחר על ידי הציבור.
בדמוקרטיות רבות בעולם קיימים מודלים שונים של ייעוץ משפטי לממשלה. המשותף לכולם הוא שהייעוץ המשפטי מעניק חוות דעת מקצועיות חשובות, בעוד האחריות לקביעת המדיניות נותרת בידי נבחר ציבור. זהו ביטוי לעקרון האחריות המיניסטריאלית, שהוא מאבני היסוד של כל משטר פרלמנטרי. הציבור לא בוחר יועצים משפטיים, הציבור בוחר כנסת וממשלה. הציבור מצפה שנקבל החלטות. ברוך השם, השבוע קיבלנו הרבה החלטות. הרבה חוקים עברו פה, בסייעתא דשמיא, חוקים שטובים לעם ישראל, שנישא באחריות להחלטות האלה ושניתן עליהן דין וחשבון.
כחבר בוועדת החוקה, חוק ומשפט, השתתפתי בלא מעט דיונים בנושא פיצול היועץ המשפטי לממשלה.
בוקר טוב, חבר הכנסת סעדה.
אני חושב שחובתנו לעצב הסדרים חוקתיים שיחזקו הן את שלטון החוק והן את עקרון המשילות. אין סתירה בין השניים. להפך, שלטון החוק ומשילות משלימים זה את זה כאשר כל רשות פועלת בגדר סמכויותיה וכל גורם ממלא את תפקידו בהתאם לאחריות המוטלת עליו.
הצעת החוק מבקשת לחזק את האיזון הזה. היא אינה מבטלת את חשיבות הייעוץ המשפטי אלא מגדירה את גבולותיו. היא אינה מחלישה את שלטון החוק אלא מחזקת את העיקרון שלפיו מי שנבחר על ידי הציבור הוא גם מי שנושא באחריות הציבורית. חוק זה יחזיר את האמון במוסדות המדינה. הציבור איבד את האמון במוסדות המדינה.
אני רוצה להביא לכם כמה דוגמאות, ככל שיתאפשר עם הזמן, על מהלכים של היועצת המשפטית המודחת שהם לא חוקתיים ולא מידתיים.
תיקון עילת הסבירות – עומד ענר, וראיתי את הדיונים בעיון רב. ענר, מכיר אותו, כן? חבר שלך: תיקון עילת הסבירות יפגע ביסודות הדמוקרטיה בישראל. איך זה יפגע? הרי כל החוק התבסס על מאמרו של השופט סולברג אחד לאחד, ולמדתי את המאמר בעיון רב. לא מיניה ולא מקצתיה. להפחיד את הציבור. הרי עילת הסבירות זה לפי האדם האובייקטיבי בעניין. לא יכול להיות שסביר ששופט עליון יקבע לציבור מה נכון ומה לא. מי שצריך לקבוע זה הציבור שנבחר, מה סביר ומה לא. הרי אני עומד למבחן הציבור. עילת הסבירות – הרי מה אומרים? אתה תעשה מה שאתה רוצה. אני לא אעשה, כי אני עומד למבחן הציבור כל ארבע שנים. הם לא עומדים. לא ייתכן שקבוצה שלמה קובעת לפי הסבירות שבעיניה, לפי התורה, לפי איך שהם גדלו, לפי האידיאולוגיה שלהם. הם יודעים מה זה ערך תורה? מה זה תורה מגנא ומצלא? הם יודעים דבר כזה?
חוק הנבצרות לגבי ראש הממשלה – ראש הממשלה על פי חוק יכול, וברוך השם, רואים את ההצלחות שלו. תארו לכם שבג"ץ היה מקבל את חוק הנבצרות. ח'אמנאי היה חי, נסראללה היה חי, כל הפושעים, כל הטרוריסטים היו חיים.
מינוי אריה דרעי לשר – 400,000 איש בחרו, ידעו על פסק הדין, ידעו את המשפט. אין פה שום עילת הסבירות. הפוך, עילת הסבירות היא שהוא יהיה שר כיוון שהציבור בחר בו. אף אחד לא העלים מהציבור את פסק הדין שהיה לפני, והציבור הביע אמון. אבל בג"ץ והיועצת המשפטית לממשלה לא הביעו. הם קובעים, הם אמון העם, הם קובעים מה יהיה אמון העם.
אני מסיים.
אני מסיים. וראינו מה תרומתו של יושב-ראש ש"ס אריה דרעי, גם בקבינט המצומצם, גם מבחינה חברתית – כל הפרשנים, מהשמאל ומהימין, אומרים: ראש הממשלה לא זז בלעדיו. אני אגיד עוד שלושה.
גיוס בני ישיבות, כל המעצרים – לא היה מעניין אותה צה"ל או ביטחון המדינה אם היו מתגייסים עוד אלפי חרדים, באחריות. מינוי נציב שירות המדינה, הדחת יושב-ראש רשות החברות הממשלתיות, פיטורי ראש השב"כ – איזה בדיחה. מינוי ראש המוסד. ואחרון אחרון חביב, הנושא שהיא כתבה חוות דעת על עצמה, שאם זה לא היה מצחיק, אז הייתי בוכה, באמת. היא כתבה חוות דעת שאי-אפשר לדון על פיטוריה. איפה ניגוד עניינים? אבל אני משאיר למשה סעדה את עניין הפצ"רית.
אזרחי ישראל, באנו לתקן ואנחנו מתקנים. בעזרת השם נעשה ונצליח. תודה רבה.
1,303 מילים של ארז מלול. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.