כבוד היושבת בראש, כנסת נכבדה וריקה – חה"כ עזוז, את יצאת, אבל אני רוצה להגיד לך, במסיבת סיום בדרך כלל מחלקים דברים טובים ונותנים גם אותות הוקרה למצטיינים.
ככה זה במצב הנורמלי, אבל אנחנו בכלל לא במצב ולא בסיטואציה ולא בתקופה נורמלית בשנים האחרונות, בכלל. המצב הפוך על הפוך.
בדרך ראיתי מודעה: מחפשים שר חינוך. הסתכלתי, הבטתי ואמרתי לעצמי: אנחנו צריכים שר חינוך, שר בריאות, שר רווחה, שר עבודה, שר שיכון.
ראש ממשלה, שר לביטחון אישי. ביטחון, ביטחון, ביטחון. תגידו, יש מישהו במדינה הזאת שמרגיש בטוח? אני אומרת לכם, אף אחד. אף אחד, אף אחת – לא טף, לא זקן, לא צעיר, לא אישה, לא גבר. אף אחד לא מוגן. זאת הממשלה הזאת, זה סימן ההיכר שלה. ההפקר, העוני, הרצח, הפשיעה – זה מה שיש לנו, וברוך השם, קרוב היום שיהיה כאן משהו אחר, בעזרת השם.
תגידו, איפה שר הבריאות כשיש לנו 4,000 רופאים מובטלים שסיימו את העבודה שלהם, עשו סטאז', קיבלו המלצות מצוינות במחלקות שהיו? זו לא סתם אבטלה. א. אלה אנשים מובטלים בעל כורחם; ב. אלה אנשים מודרים, למרות הצורך העמוק ברופאים במערכת הבריאות הישראלית – היא משוועת, אבל לא רוצים לקבל רופאים ערבים. ככה גם לגבי מומחים. מה לעשות?
מדברים על סימן ההיכר האחרון שיכול להיות במדינה דמוקרטית, התפקיד של היועמ"שית, שאמורה לפקח על עבודת הממשלה, לעמוד לצד הציבור ולהתעקש על שוויון. (אומרת בערבית: אין שוויון ולא בטיח במדינה הזאת.) כן, כלום לא נשאר מהדמוקרטיה במדינה הזאת. אפילו בוגרי ההייטק כבר מרגישים את המצוקה במדינת ההייטק. בוגרים סיימו את הלימודים שלהם, עשו את כל החובות, וההורים שילמו את כל מה שיש להם, חסכו מעצמם, מהאוכל של הילדים כדי לתת את שכר הלימוד, ובסוף הם יושבים בבית. איפה שר העבודה? איפה שר המדע? איפה כולם? איפה ראש הממשלה? הוא לא רואה? לא קורא עיתונים? אבל מזמן הממשלה הזאת חיה בבועה, בתוך עצמה, ולא רואה משהו חוץ מהאינטרסים האישיים, הפוליטיים, הנקודתיים שלה. זה מה שהיא רואה, במקום לפעול לרווחת האזרחים במיוחד בתקופה קשה כזאת.
בשנים האחרונות המדינה הזאת עברה טלטלה גדולה – גם קורונה, גם מלחמה. ובמקום לדאוג לאזרחים, מה הם עושים? הם דואגים להכנסת כספים לכיס ולחלוקה בין חברי הקואליציה. זה מה שמדאיג אותם. במקום לשאוף לשלום תמידי כדי להפסיק את המלחמות, סוגרים על כל נקודת אור אפשרית שתוכל להביא בעתיד הקרוב לשלום לכלל האזור. לא, הם לא מעוניינים בזה. הם מעוניינים בהרג, ברצח, בפשיעה, באבטלה. תגידו, במה אפשר לזכור אתכם? תגיד, ראש הממשלה, מה אפשר לזכור מהתקופה הזאת חוץ מהכאב, החולי, העוני, הרצח? יש משהו טוב שתוכל להגיד: לזה דאגתי? אני אומרת לך: כלום, כלום – אתה והממשלה שלך.
412 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.