תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, לפני שאפנה לנושא שעל סדר-היום, אני מבקשת להשתתף בצערה הכבד של משפחת כץ. מיכאל כץ, תושב חיפה, בן 82, נפצע אנושות מפגיעה ישירה של טילי איראני בבניין מגורים בחיפה במהלך מלחמת שאגת הארי. במשך יותר משלושה חודשים הוא נאבק על חייו, והיום נפטר מפצעיו. מיכאל עבד עשרות שנים ברפאל, תרם לביטחון המדינה וזכה בפרס רפאל. הוא הותיר אחריו את רעייתו נינה, את בניו איתמר ויואב ושישה נכדים. יהי זכרו ברוך.
מיכאל הוא תזכורת לכך שגם כשהכותרות מתחלפות, המלחמה עדיין כאן. יש משפחות שהמלחמה עבורן לא תמה ויש כאלה שממשיכות לשלם את מחירה מדי יום.
אדוני היושב-ראש, זכות היא לי לנאום כאן היום, רגע לפני פיזור הכנסת הזו, כשאתה יושב בראש, בראש ישיבת הכנסת. אתה, שבירכת אותי כאן, בדיוק במקום הזה, עם בחירתי לכנסת הראשונה שבה כיהנתי, הכנסת העשרים-ושלוש – בחרתי וביקשתי ממך שתברך אותי ונעתרת. אתה חה"כ ותיק, אני הייתי אז חברת כנסת צעירה, חדשה, וזכות היא לי לעשות את הנאום הזה פה היום.
תודה רבה. אחד המשפטים החשובים שאמרת לי בכנסת העשרים-ושלוש: רב המשותף בבית הזה על המפריד. וזה הולך איתי כאן כל יום, בכל דיון, בכל ישיבת מליאה, וגם כשאני יוצאת החוצה למפגשים.
נכון. לצערי, אני רוצה כן להגיד - - -
אני רוצה מאוד לתקן, אבל אני לא רוצה לעטוף את זה במילים. אני חושבת שהייתה פה הידרדרות גדולה, וזה התפקיד שלנו ושל מי שיהיה פה בהמשך לתקן.
הצעת החוק שלפנינו, העוסקת בפיצול תפקיד הייעוץ המשפטי לממשלה, היא הצעת חוק משמעותית. היא עוסקת באחד ממוקדי הכוח המרכזיים של המשטר הדמוקרטי בישראל ובמערכת היחסים שבין הממשלה, מערכת אכיפת החוק והציבור. אני אולי אפתיע אותך, אדוני היושב-ראש, אולי אני אפתיע אותך, שר האוצר, אני לא חושבת שכל מה שמופיע בהצעת החוק הוא פסול. להפך, במשך שנים התקיים ויכוח מקצועי אמיתי בשאלה אם נכון להמשיך לרכז בידי אדם אחד גם את תפקיד היועץ המשפטי לממשלה וגם את תפקיד ראש התביעה הכללית. יש משפטנים בכירים שתמכו בפיצול ויש אחרים בכירים שהתנגדו לו.
אפשר לנהל את הדיון הזה ברצינות. אני מסכימה שיושב-ראש הוועדה פעמים רבות ניהל את הדיון הזה ברצינות. היו פעמים אחרות – כולנו בני אדם, או הלחץ דחק – שהיה דיון פחות ענייני. בכל מקרה, אם מחליטים על פיצול, מאוד חשוב גם להבטיח עצמאות מלאה של התביעה, מנגנוני מינוי מקצועיים, איזונים, בקרה, כאלה שימנעו פוליטיזציה של מערכת אכיפת החוק, שכל כך חשובה לכולנו. כל אלה נושאים הכרחיים ולגיטימיים לדון בהם, ואני לא בטוחה שמיצינו את הדיונים בכנסת הזו.
אבל האתגר האמיתי עם החוק הזה הוא בכלל לא התוכן, לטעמי. האתגר הוא העיתוי. לוחמות ולוחמי צה"ל נלחמים בכמה חזיתות, אלפי משפחות מילואים נושאות בנטל, אזרחים רבים עדיין מתמודדים עם מציאות ביטחונית מורכבת ולא יציבה, בטח במקום שבו אני חיה, בקו העימות בצפון. ואדוני שר האוצר מכיר היטב, ויש לנו גם קשר ישיר בנוגע לבעלי עסקים ספציפיים, אני יודעת שגם אתה וגם הצוות שלך מנסים לסייע. המשק כולו מתמודד עם השלכות המלחמה. בתוך המציאות הזו בוחרת הממשלה לקדם חוק שנמצא בלב אחת המחלוקות הקשות ביותר בחברה הישראלית. ואני שואלת את עצמי: האם זה הדבר הדחוף ביותר בעת הזו? האם זה מה שמדינת ישראל צריכה עכשיו? האם זה מה שיחזק את החברה הישראלית? האם זה מה שיחזק את בעלי העסקים בצפון? האם זה מה שיחזק את לוחמי צה"ל שנמצאים ברגעים אלה בלבנון, בעזה, בסוריה, ביהודה ושומרון, באוויר, בים, ומי מדמיין איפה עוד? בעיניי התשובה היא ברורה וחד-משמעית: לא. אני מבינה שאחרים חושבים אחרת, אני משתדלת לכבד את זה, ועדיין התשובה שלי היא שלא, זה לא מחזק. גם אני אשת מילואימניק, גם אני אימא לחייל וחיילת. בעיניי זה לא מחזק.
החיילים שנמצאים בחזית באים מכל גווניה של החברה הישראלית, אני יודעת שגם מהבתים האישיים שלכם. אלה לא שאלות שהם עוסקים בהן כעת. אתמול הם אולי התווכחו על עניין הפסקת מעצרי העריקים. זה כואב מספיק, לא צריך להוסיף על זה עוד. מנהיגות אינה נבחנת רק ביכולת לגייס רוב; מנהיגות נבחנת גם ביכולת להבין שלא כל מה שאפשר לעשות, נכון לעשות. יש רגעים שבהם האחריות הלאומית מחייבת להמתין. תמיד ולעד טובת המדינה קודמת לטובת הקואליציה, אבל בוודאי שבשנות מלחמה, ואני יודעת שאנחנו לא חלוקים על זה.
לצערי, זו בדיוק האחריות שהממשלה והקואליציה האלה נכשלות בה שוב ושוב. הממשלה צריכה להיות המבוגר האחראי, הענייני, הממלכתי. במקום זה בשנים האחרונות, וביתר שאת בימים האחרונים, בבית הזה אנחנו רואים שוב ושוב דפוס של כוחנות: במקום לבנות הסכמות, בוחרים בדריסה; במקום לחפש מכנה משותף, מחפשים הכרעה; במקום לכבד את העובדה שכמחצית מהציבור הישראלי חושב אחרת, יש מי שמבקשים לנצח את הציבור הזה, ולא רק זה – גם להשפיל אותו. ראינו את זה פה ממש בלילה הקודם, כמו להוכיח מי בעל הבית משל היינו בתגרת רחוב ולא בכנסת ישראל.
צר לי, זו אינה מנהיגות. כך לא מתנהלות ממשלה וקואליציה שבטוחות בעצמן. כך מתנהג מי שרואה בכל מחלוקת קרב שיש לנצח בו ולא ויכוח בין אחים ואחיות החלוקים על הדרך. ממשלה וקואליציה אינן מקבלות מהציבור רישיון למשול בכוחניות ודורסניות. הפוך – הן מקבלות אחריות למשול עבור כלל האזרחים, גם עבור מי שלא הצביעו להן, גם עבור מי שמוחים נגדן, גם עבור מי שחושבים אחרת.
ההתנהלות הדורסנית היא טעות קשה. היא טעות מוסרית והיא גם טעות אסטרטגית. החוסן הלאומי של ישראל לא ייקבע רק בשדה הקרב, הוא ייקבע גם ביכולת שלנו לשמור על החברה הישראלית בריאה ושלמה. מדינה לא יכולה להתקיים כאשר כל מערכת שלטונית הופכת לזירת התגוששות בין מחנות. מדינה לא יכולה להתחזק – ואנחנו צריכים להתחזק – כאשר כל רוב פוליטי מבקש לעצב מחדש את כללי המשחק כדי להכריע את המחנה השני. הדמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב, היא גם האחריות של הרוב כלפי המיעוט; היא ההבנה שאפשר לנצח בהצבעה אבל להפסיד את החברה הישראלית; היא התפיסה שלא נמדדים ביכולת לדרוס אלא דווקא ביכולת לרסן את הכוח; היא הידיעה שיש נושאים שנמצאים בלב המחלוקת הלאומית ושאותם נכון לקדם – אני לא אומרת לא לקדם – נכון לקדם בזהירות, בהידברות ובהסכמה רחבה ככל האפשר.
בסופו של דבר הממשלה והקואליציה האלה לא ייזכרו רק לפי החוקים שהן העבירו, הן ייזכרו גם לפי הדרך שבה בחרו להעביר אותם. גם מי שתומך בחוקים האלה שעוברים בימים האחרונים פה בכנסת – שבעיניי הם חוקים נוראיים, ואני מבינה שאחרים חושבים שהם חוקים טובים – יזכור גם שהבחירה לקדם דווקא עכשיו חוקים שנמצאים בלב המחלוקת הציבורית היא בחירה שגויה, שממיטה חרפה על הבית הזה ועל החברה הישראלית. לא כך נוהגים מי שמתיימרים לנהוג באחריות לאומית.
משפט אחרון, ברשותך: הצעת החוק שלפנינו היא הצעת חוק שממחישה פעם נוספת עד כמה אפשר היה להגיע להסכמות ועד כמה הקואליציה הזו בוחרת להעמיק את הקרע במקום לרפא אותו, להעדיף ניצחון פוליטי על פני האינטרס הלאומי, לפעול כאילו מחצית מהעם יריב שצריך להכניע. למדינת ישראל מגיע טוב יותר. החברה הישראלית האדירה תנצח. תודה רבה.
1,066 מילים של יעל רון בן משה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.