תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה. מה נגיד? אני עומדת כאן היום כדי לקרוא בכאב למי שאולי עדיין מוכן או מוכנה – השרה סילמן – לשמוע שחייבים, פשוט חייבים, לשנות את סדר העדיפויות הלאומי ולשים בראש את אלה שהמדינה חייבת להם יותר. כן, יש כאלה שהמדינה חייבת להם יותר: המילואימניקים ובני המשפחות שלהם, ותושבי קו העימות בצפון, ביישובים הצמודים והסמוכים לגדר.
אני מגיעה לכאן היום אחרי ביקור מטלטל במשגב עם. אתה יודע, אני גרה בעצמי בקיבוץ בקו עימות, אבל הוא לא קיבוץ גדר. במשגב עם הייתי אין-ספור פעמים: בעיתות של שקט, בעיתות של מלחמה, בפינוי הארוך, לאחר מכן עם חזרת התושבים, בשמחה ובאבל – אבל הפעם הביקור היה שונה. כרגע החיים במשגב עם הם מאבק יום-יומי. בזמן שאנחנו פה עסוקים בהרחבת סמכויות של בתי דין דתיים וכו', שם זה פשוט מאבק יום-יומי. כמו שתיארה לי לילך, חברה שפגשתי במקרה במקלט בזמן מטח טילים על הקיבוץ, כשאני רואה את הדאגה על הפנים שלה, והיא ככה מדגימה לי עם כפות הידיים: אנחנו נאחזים באדמה בציפורניים. גם שם לחלק גדול מהתושבים אין מיגון, במשגב עם, יישוב ישראלי שבו הרקטות נופלות עוד לפני שנשמעת האזעקה, ללא מיגון.
על כביש הגישה לקיבוץ אני לא אדבר כאן, אבל אם יש דבר אחד שחשוב לי שתעשו בפסח – מי ששומע, גברתי השרה, בעיקר את: סעו למשגב עם. תלכי לראות את המדפים בצרכנייה המקומית הקטנה, הכולבו. חלק ממצרכי הבסיס שיש שם הם בזכות חברים מקיבוצי העמק שעושים את מה שהמדינה פשוט לא עושה, כאילו אין מדינה ואנחנו בימי הפלמ"ח. קיבוץ אחר בגליל העליון מספק חלב טרי לאנשי ההר המותקפים. אתם מאמינים? אבל יש מדינה ויש קיבוץ, ויש אזרחים שנאחזים באדמה, ואין שום תירוץ לאיך שהדברים מתנהלים. איך תסתכלו ללילך בעיניים כשתפגשו אותה? איך תסתכלו בעיניים של ארבעת הילדים שלה? איך אפשר להצדיק את זה מול עצמכם כשאתם יושבים לאכול ארוחה עם הילדים שלכם?
כשאני פונה אליכם בפרטי, אתם אומרים לי: אני מגיעה לכל מקום, או – כבר הייתי שם. אבל לא הייתם בשאגת הארי, לא הייתם אחרי שנה וחצי של פינוי, ואל תוך מלחמה עצימה שמתרחשת ממש עכשיו שם על ההר. איך אני יודעת שלא הייתם? כי אף אחד ואחת מהממשלה ומהקואליציה לא היו במשגב עם מאז פרוץ שאגת הארי. תגיעו לראות, תגיעו לחוות, תגיעו להרגיש, תגיעו להיות איתם, ותעשו, תעשו יותר. אני כל כך כועסת מהדבר הזה שאני מוכנה להתחנן אליכם: תיסעו לשם ותעשו. ואם תגיעו למשגב עם, אני בטוחה שגם לקריית שמונה תגיעו.
עזבו את הפוליטיקה בצד. גם שם תראו מחסור חמור במיגון וצורך זועק בהפוגה, בייחוד לילדים ולקשישים, והמדינה איננה. גם מי שיוצא שם להפוגה – זה מכספי פילנתרופיה. אני יודעת שאתם יודעים את זה, כולם יודעים שבקריית שמונה חסר מיגון, אני גם יודעת שאומרים לכם שהתקציב עומד לסדר את זה. תעשו לי טובה אישית – תיסעו, תדברו עם ההנהגה המקומית, למרות כל המחלוקות; תדברו עם התושבים, תשמעו מה ההבטחות האלה שוות, ותעשו. תושבי קריית שמונה ומשגב עם לא מבקשים רחמים, הם מבקשים מיגון ליד כל בית. התוכניות מוכנות, ואנשי התפעול עומדים עכשיו בשטח. למה המובילים עם המיגוניות לא מגיעים הלילה? למה צריך לחכות עוד יום ועוד יום? אנחנו בשבוע החמישי לתוך המלחמה.
אי-אפשר להמשיך להיות עורף איתן, כפי שביקש ראש הממשלה לפני שעה קלה בביקור בפיקוד צפון, כשאין מרחב מוגן, כשאין פרנסה, כשהילדים גדלים באימה, כשאין הפוגה. אדוני ראש הממשלה, אתה חייב להם מיגון מלא, שיקום כלכלי אמיתי והפוגה מכובדת ומאורגנת למי שזקוק לכך. לא עוד הבטחות ריקות, לא עוד – נתתי הנחיות. מעשים כאן ועכשיו. וכחומת מגן בצורה, ליד אנשי המופת של קריית שמונה ומשגב עם, יש את גיבורי המילואים. אני לא אספיק עכשיו, בזמן הקצר שנותר לי, לספר עליהם, אבל תאמינו לי שזו התגייסות של משפחות שלמות, וגם הם כבר שחוקים עד דק.
אל תתחילו בכלל להגיד לי שאני מורידה את המורל בזמן מלחמה. מי אתם בכלל? ואם היו פה חברי הכנסת החרדים, הייתי פונה אליהם בכאב, מהלב, בלי פוליטיקה, בלי משחקים. ב-7 באוקטובר חיכינו לכם, חיכינו לכם כשחיכינו להודעות ההרגעה לגבי בני המשפחה מנותקי הקשר בנגב המערבי. הודעות ההרגעה מהמשפחה לא הגיעו, לצערנו, וגם אתם לא הגעתם.
חיכינו לכם ברגעים הקשים בתולדות המדינה, חיכינו שתהיו חלק מהמאמץ הלאומי, שתעמדו כתף אל כתף עם הלוחמים. חיכינו לכם בתמרון החשוב בעזה, חיכינו בתמרון החשוב בלבנון, חיכינו בסוריה, באוויר, בים. אנחנו מחכים לכם גם עכשיו ואנחנו לא מוותרים עליכם, גם אם זה מרגיש שאתם ויתרתם עלינו – על הקיבוצים, על החילונים, על אנשים. אנחנו לא מוותרים עליכם. למרות האכזבה העמוקה, למרות הכאב, אני באופן אישי פשוט לא מוותרת עליכם.
תודה, אדוני היושב-ראש, אני מסכמת. אני יודעת שלכל מי שיושב בבית הזה, גם לחברי הכנסת החרדים, ברור שהילדים של קריית שמונה ומשגב עם הם גם הילדים שלנו, של כולנו, וגם כשהילדים האלה מתגייסים לצבא הם עדיין הילדים של כולנו. זו לא חוכמה ללכת לבקר רק בניחומי אבלים. זה חשוב, וחשוב לעשות את זה, אבל צריך גם לשאול מה עם הילדים של האחרים. למה הם לא מתגייסים? מי שתלמיד חכם – שילמד. מי שיושב פה בכנסת וילדיו כולם תלמידים חכמים – אי- אפשר יותר להמשיך עם זה.
אני מבקשת מהמקום הכי כן: הצטרפו אלינו לשירות, שנו סדרי עדיפויות, תנו יד, אל תשאירו את העורף והמילואימניקים שוב לבד. יש לכם מקום גדול במאמץ הלאומי הזה. אל תוותרו עלינו, כי אנחנו לא מוותרים עליכם. תודה, אדוני היושב-ראש.
839 מילים של יעל רון בן משה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.