כבוד יושבת-ראש הישיבה, חבריי חברי הכנסת, אתחיל באירוע שהיה היום בעיר העתיקה - -
- - שלא אפשרו לאחינו הנוצרים להיכנס לכנסיית הקבר, להתפלל בכנסייה. כמובן, זה נגד חופש הפולחן. זה מביא אותי גם לסגירה של מסגד אל-אקצא מתחילת המלחמה.
(אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:). זה מעיד על החשיבות וקדושתו של מסגד אל-אקצא.
בתחילת המלחמה כולם התנהלו לפי הוראות פיקוד העורף, הייתה סגירה, מנעו ואסרו התקהלויות וכולם כיבדו את זה. אבל אחר כך, אחרי זה, היו הקלות על ידי פיקוד העורף. הקלות שלא מומשו ולא יושמו בתוך מסגד אל-אקצא. לא אפשרו אפילו ל-50, ל-60, ל-100 אנשים, שייכנסו להתפלל. אפילו אנשים שגרים סביב מסגד אל-אקצא, אסרו עליהם להיכנס ולהתפלל במסגד אל-אקצא.
לכן אני פונה מכאן לראש הממשלה, שאמון על המקומות הדתיים בתוך העיר העתיקה. אנחנו מגנים את הסגירה של המקומות הקדושים, מסגד אל-אקצא, כנסיית הקבר. אנחנו פונים אליו ומבקשים לשנות את המדיניות ולאפשר גם למוסלמים, גם לנוצרים וגם ליהודים לקיים את הפולחן במקומות הקדושים מסגד אל-אקצא וכנסיית הקבר.
כבוד היושבת-ראש, אתמול יצא לנו לעשות סיור בנגב, לסייר בכפרים הבלתי-מוכרים. בתחילה אני רוצה לאחל לבני הנגב (אומר דברים בערבית), כי היה היום פיצוץ ופגיעה ישירה במפעל כימי, שאמרו שאולי הוא מסכן וצריך לפנות את התושבים שם. לפי ההודעה שיצאה מהמשרד להגנת הסביבה, בינתיים אין סכנה ולא מפנים את התושבים שם.
אבל בכפרים הבלתי-מוכרים – כמובן, אין להם תשתיות בכלל, לפני המלחמה וגם אחרי המלחמה, אבל המלחמה מראה ובעצם חושפת את הפערים הקיימים וההזנחה הקיימת בתוך אותם כפרים בלתי מוכרים: אין מיגון ואין מקלטים, למרות כל הפניות שלנו, של התושבים, של המועצות המקומיות באזור, בסביבה, גם לממשלה וגם משרד הביטחון, כדי לשים מיגוניות באזורים שיש בהם אנשים ותושבים.
אתמול יצאנו לבקר בכפרים א-זערורה, תל ערד, א-סרה, ח'שם זנה, ולחוות את החוויה של כל התושבים. לפי העדויות שקיבלנו, יש שברי טילים ושברים שנמצאים כמעט כל יום, נופלים באזור, בכל מקום. יש את הנפילות האלו, והתושבים – אין להם לאן ללכת, אין להם מיגון. אנחנו חווינו את זה בפועל אתמול. אנחנו היינו, ישבנו אצל משפחת בשיג בקריית א-זערורה והייתה אזעקה. כולם קמו – אבל לאן ללכת? אין מקום, אין מרחב מוגן, אין מקלט. אנחנו נמצאים תחת צריף, תחת פחונים, שהם לא מגינים אפילו מאבן גדולה. משבר קטן, מרסיס של טיל, הם לא יכולים להגן על אותם תושבים. אנחנו פונים ופנינו עם אותם תושבים עם הילדים שלהם.
כשהייתה פגיעה בערד ובדימונה, הראשונים שהגיעו לשם בשביל לעזור ולסייע לתושבים היו הבדואים מהנגב, מהכפרים הבלתי-מוכרים. אמרו להם: תגיעו, אתם יכולים להגיע אלינו למקלטים. מספר לי אדם, אבא לילדים, אמר לי: אני הייתי בערד והייתה אזעקה, ונכנסתי לתוך מקלט, אני וילדיי – תקשיב לזה – וכשנכנסנו, הוציאו אותנו, כי אמרו: המקלט הוא מקלט פרטי, אתם לא יכולים להישאר – לאבא והילדים שלו, בתוך ערד. אז איפה ההדדיות? ואנחנו אומרים, זה המצב בכפרים הבלתי-מוכרים.
אני שואל, (אומר בערבית ומתרגם:) אף שר לא הגיע לשם. אף שר לא הגיע לאותם כפרים, איפה שיש נפילות באותם יישובים ובאותם כפרים בלתי מוכרים. (אומר דברים בערבית), כי זה לא מעניין אותם, אין להם קולות שם, ולכן בשבילם התושבים הבדואים הגרים בכפרים בלתי מוכרים הם תושבים סוג – לא הייתי אומר ב', אולי סוג ג' וד', ובכלל הם שקופים בשביל המדינה, שקופים בשביל השרים, שקופים בשביל הממשלה, לא מעניין אותם לדאוג להם, לטפל בהם. ואפילו, אתם זוכרים, כשראש הממשלה הגיע לערד, אני חושב, הוא הגיע עם מיגונית. שמו את המיגונית, וכשהוא יצא, לקחו את המיגונית הזאת והחזירו אותה למרכז. ראש הממשלה, מה אתה אומר לילד שהוא חי בכפר בלתי מוכר? לתינוקות? לנשים? למה לא לוקחים אותם בחשבון למגן אותם? תשימו את המיגונים, תשימו את המקלטים עכשיו, תשימו מיגוניות, ואחר כך, אחרי המלחמה, תיקחו אותן. אבל לפחות לתת להם ביטחון, שיהיה להם ביטחון אישי, שיהיה להם איפה למצוא מקלט בזמן אזעקה, בזמן טילים, כשיש טילים וכשיש שברי טילים שנופלים עליהם ומעל הראש.
הגיע הזמן שהממשלה והעומד בראשה – קראו לך אבו יאיר – תעשה את התפקיד שלך, אבו יאיר, כראש ממשלה, כאחראי על כל תושבי המדינה. 150,000 תושבים החיים בכפרים הבלתי-מוכרים הם לא שקופים. הם אנשים עם דם, עם חיים, הם צריכים את המענה שלהם, צריכים את הזכויות שלהם, צריכים לקבל גם מקלטים, ולהתחשב בהם כאזרחים, כאזרחי המדינה.
אני גם סיירתי בכפר קאסם, שם אנחנו מדברים על עיר – טיפול מצוין וניהול מצוין של זמן החירום. סיירנו שם. גם בכפר קאסם היו הרבה נפילות, הרבה נפילות ישירות של טילים מטילי המצרר. יש הרבה נזק שם, אבל לפחות שם יש בתים, יש ממ"דים בתוך הבתים, ועדיין, לפי השיחה שהייתה לנו עם ראש העיר, הוא עדיין אומר שיש חוסר של מקלטים ציבוריים, ואנחנו מבקשים גם לשים מיגוניות במקומות ציבוריים כדי שיהיו מגן לאותם תושבים שיהיו בחוץ בזמן אזעקה. גם בערים שיש בהן ממ"דים יש מחסור במיגון, ביישובים המוכרים, גם בצפון, גם בגליל, גם במרכז וגם בכל מקום. עדיין יש חוסר במיגון, חוסר במקלטים ציבוריים ביישובים הערביים, בכל מקום. זה תפקידה של המדינה לדאוג לאותם יישובים, למגן אותם, לדאוג להשקיע במקלטים ציבוריים. אני חושב שבתקציב המדינה, שאמורים להצביע עליו עוד הלילה, הוא בכלל לא לקח בחשבון לא מיגון של תושבים ערביים ולא מעניין אותו האזרח הערבי במדינה.
כבוד היושב-ראש, גם יצא לי אישית לסייר יחד עם איגוד העו"סים, איגוד העובדים הסוציאליים, בשתי מועצות מקומיות בחברה הערבית – המועצה המקומית כפר טורעאן והמועצה המקומית כפר כנא. יצא לנו לשבת עם עובדים סוציאליים, הם תיארו לנו את העבודה הקשה שהם עושים. כמובן, בשגרה אנחנו יודעים שמחלקות הרווחה בחברה הערבית הן תפוסות, ואפילו יש תמיד עודף טיפול, והם לא יכולים לעמוד בעומס, ומה עוד שבזמן חירום העובדת הסוציאלית היא גם עובדת כמטפלת, אבל היא גם באותו זמן כאימא, כי יש אזעקות, צריכה לדאוג גם לבני המשפחה, גם לדאוג למטופלים.
הם העלו שם כמה נקודות. אחת מהן היא שאמרו שיש פער בין ההוראות בזמן הכניסה לחירום לבין ההוראות שמקבלים מהמשרד עצמו, עד שמקבלים – לקח להם שבוע לקבל את נוהל העבודה בחירום ממשרד הרווחה. ועוד נושא אחר שהעלו אותו זה הנושא של המצ'ינג ברווחה. 75% זה התקציב מהמדינה ו-25% זה התקציב שצריכה הרשות להשלים. יש בחברה הערבית כ-77 רשויות מקומיות, שכמעט כולן מדורגות בסוציו-אקונומי בין 1 ל-3, שזה אומר שהם מוותרים הרבה על תקציבי הפעלה ותקציבי פעילות ברווחה, כי אין להם מאיפה להשלים את המצ'ינג. זאת נקודה חשובה שהמדינה צריכה לטפל בה, ולעשות לפחות תקצוב דיפרנציאלי על פי המעמד ועל פי המיקום של הרשות המקומית, ולא תקציב רוחבי שכולם צריכים לעשות מצ'ינג. רשות עשירה יכולה לשים את המצ'ינג, רשות ענייה לא יכולה לשים את המצ'ינג. לכן אנחנו רואים שרשויות מקומיות חלשות לפעמים מוותרות על תקציבים, כי אין להן מאיפה להשלים את התקציב בשביל לקבל אותו.
דבר אחר שהעלה ראש המועצה טורעאן מאזן עדוי אבו מחמוד וגם ראש המועצה כפר כנא אבו מחרוס – הם אמרו שכשיש רשות שהיא מתנהלת בצורה טובה, היא מאוזנת ואין לה בעיות, לא מזכירים אותה בתקשורת. אבל כשהרשות גירעונית ויש בעיות – ישר מעלים את זה לתקשורת. לכן, גם התקשורת צריכה לדבר על דברים טובים.
יפה מאוד, יפה מאוד. זה מה שדרוש, וזה מה שמצופה מהממשלה ומהשרים. ויש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל - - -
אפשר לקבל עוד חמש דקות?
אוקיי, בסדר גמור. תודה רבה על תוספת הזמן. אז אני רוצה לדבר גם על התקציב. התקציב, תקציב 2026, שאנחנו הולכים להצביע עליו עוד הלילה, זה תקציב המפלה את החברה הערבית. זה תקציב המיטיב עם המתנחלים: 4 מיליון שקל הטבות מס; מיליארדים – לא יודע כמה, איזה תקציב זה, מיליארד שקל למשרד של סטרוק, בעצם כסף שמממן נערי גבעות המטילים אימה על תושבי הגדה. טרוריסטים שצריך לטפל בהם.
מה שהיה היום, טרוריסטים יהודים נכנסו לכפר צוריף, הציתו רכב וריססו את הכתובת שאמרה: נקמה, 130 מיליון לא ישברו אותנו. הם בעצם אומרים לממשלה: אנחנו שמים פס עליכם, לא חשוב לנו החוק, ואנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים. וזה רק בגלל שהם גם מקבלים גיבוי משרים בתוך הממשלה הנוכחית. הגיע הזמן לטפל באותם טרוריסטים יהודים, שמאיימים ויוצרים טרור יהודי בתוך הגדה המערבית.
התקציב לא מטפל ביוקר המחיה – המחירים בעלייה, השכר בקיפאון. יותר משפחות לא מצליחות לסיים את החודש. יותר נוער מתדרדר לפשיעה; התקציב לא דואג לביטחון האישי – יותר נרצחים בחברה הערבית. היום, נכון לעכשיו, 78 נרצחים. רק היום שניים, ובגלל המלחמה אפילו לא מדברים על הרציחות בתוך החברה הערבית, כי אין זמן וזה לא חשוב כנראה, אבל זה נושא שעדיין קיים. יש הרבה. הפשיעה בחברה הערבית חוגגת; זה תקציב סקטוריאלי, שדואג רק למצביעים של הקואליציה.
תקציב שאינו דואג לעסקים קטנים – יותר עסקים נסגרים, יותר אבטלה מתחילת המלחמה, לפי דיווח של שירותי התעסוקה, כ-51,000 מובטלים. כל פעם, בכל מקרה חירום, למשרד האוצר לוקח זמן ללמוד ולהכין תוכניות בשביל לפצות את אותם אנשים, להוציא אותם לחל"תים, לפצות את העסקים הקטנים. ריבונו של עולם, חמש-שש שנים כמעט המדינה נמצאת בחירום – קורונה, מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה, וצריך כל פעם להכין את הנוהל? צריך שיהיה נוהל חירום. ברגע שיש חירום – נוהל שמוצאים אותו וישר מטפלים ואיך מפצים את אותם עובדים שמאבדים את העבודה שלהם.
את העסקים הקטנים אנחנו ראינו בתקשורת. הם בכלל לא ספרו אותם, ועד שיקבלו פיצוי זה אולי במאי. מה עם המשפחות שלהם? איפה הממשלה? איפה האוצר? איפה שר האוצר? למה לא דואגים לכל האזרחים? צריך לדאוג לכל אחד ואחד, גם לבעלי העסקים הקטנים, כולם כאחד. זה אנשים וזה אזרחים שצריכים בסופו של דבר לפרנס את המשפחות שלהם. הממשלה ושריה איבדו את הקשר עם השטח.
כבוד היושב-ראש, אני רוצה לדבר בשניים-שלושה משפטים על הנושא של שיווק מגרשים לבני המקום. הייתה החלטה של מועצת רמ"י, רשות מינהל מקרקעי ישראל, שפג תוקפה במרץ 2023, ולאור בקשות שלנו ושלי משר השיכון, של ראשי רשויות, המועצה אישרה לפני שבוע, אני חושב, בשבוע שעבר, את התקנות החדשות לבני המקום, אבל היא הגבילה את מספר התושבים – 8,500 תושבים לכפרים. זה כלל את היישובים הבדואיים, כלל את שבלי, אל-פונדוק, בסמת טבעון, טובא, אבל לא כלל את זרזיר או ביר אל-מכסור. ולכן אני פונה לשר חיים כץ שוב לשקול להכניס את היישובים הבדואיים כולם בצפון כמקשה אחד לבני המקום, ולתת העדפה לשיווק של בני המקום, ולא להפריד יישוב ויישוב, כי זה חשוב שכל היישובים הבדואיים בצפון ייכנסו להחלטה הזאת. אני פונה מכאן לשר חיים כץ גם לטפל בנושא הזה ולהכניס את שני הכפרים שיצאו מההכללה לפי ההחלטה האחרונה.
ולבסוף, אני רוצה לדבר, מחר (אומר דברים בשפה הערבית). תודה רבה, כבוד היושב-ראש.
1,627 מילים של יאסר חוג'יראת. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.