אדוני היושב-ראש, בחודש האחרון הייתי עם דלקת ריאות וללא קול. טוב לו לאדם שישתוק חודש. זה גורם לך לחשוב.
לא טוב לחלות, אבל טוב לשתוק חודש. זה שיעור גדול. הקדוש ברוך הוא עשה לי סדנת ויפאסנה של חודש. ואז צריך לחשוב מה אומרים, איך אומרים, מתי אומרים. זה היה שיעור בהקשבה, לעבד את מה שקורה במדינה, וחלק מהדברים הללו אני רוצה לחלוק איתכם היום.
את הבוקר שלי התחלתי בערד אצל ראש העיר המדהים – בכלל, ראשי ערים בערד, בדימונה, גילו מנהיגות, לפנות אלפי אנשים באותו לילה, לדאוג לכל המחסור שלהם, מטיטולים ואוכל לתינוקות וביגוד והסעות ותרופות, ולהביא אלפי מתנדבים לבתים, ולשמור על הבתים שלא תהיה ביזה, בלי לחכות לממשלה. עם כסף, בלי כסף, עשו מה שצריך. אז כבר בדימונה זיהינו עניין רציני, ובערד הבנו אותו עוד יותר. בערך 2,000 הוצאו מהבתים, 1,000 בחרו להיות בבתים של משפחה, 1,000 בבתי מלון. ה-1,000 האלה – מאות מתוכם יצטרכו למצוא פתרון לשנתיים-שלוש.
מתוך מאות הבתים שניזוקו, יש כ-100 בתים שייקח שנתיים עד שלוש להעמיד על הרגליים. והעמדת הבתים על הרגליים כרגע לא נעשית באופן נדיב ולא בגישה מכלילה. הייתי עם ראש העיר בפגישה עם רשות המיסים בלשכה שלו, וצילמנו, היושב-ראש, צילמנו תמונה של עמוד שכל הבטון חשוף, רשות המיסים אומרים: צריך לשפץ את הבניין. כלומר איך עמוד בטון הרוס – תשפץ בניין? החובה המוסרית שלנו כלפי אזור מוכה אסון שחטף טיל, גם בדימונה, גם בבאר שבע, גם בערד – שנחזיר את התושבים האלה לבית שיש בו ממ"ד, שיש בו ביסוס לרעידת אדמה; בית שיש בו מעלית, כי הרבה מהאנשים האלה קשישים.
הם חטפו את הטיל, הם לא יהיו בבית שנתיים-שלוש, אבל האם ממשלת ישראל תדע להעניק להם בית חדש שיש בו ממ"ד והכנה לרעידות אדמה ומעלית? זה חוב מוסרי. כמה זה עולה? אין היתכנות כלכלית להתחדשות עירונית בפריפריה, אז לא יבוא קבלן ויהרוס את הבניין תמורת כמה יחידות, כי הקרקע לא מביאה ערך.
אם אנחנו ידענו להיות נדיבים כשהייתי שר במשרד הביטחון, הוצאתי לפועל לראשונה את התוכנית של ליברמן, מגן לצפון – הוא קבע אותה ב-2017. התחלנו למגן בקריית שמונה באיגום משאבים ממשרד השיכון והביטחון, שמנו על כל יחידה 150,000 שקל. יש כ-100 בתים בערד – 15 מיליון שקל.
מה זה 15 מיליון שקל? מה זה המסר שהבתים בערד יהיו השכונה הכי יפה בעיר – עם ממ"ד, עם מעלית, עם ביסוס והכנה לרעידות אדמה? וככה נעשה בדימונה את אותו דבר. 100 מיליון – באר שבע, דימונה, ערד. כל מקום מוכה אסון שחטף טיל - -
- - ושהוא גם מאוים. ערד דימונה, נבטים – אנחנו יודעים למה הם יורים על ערד, דימונה ונבטים, זה קו עימות של מצב אסטרטגי. אנחנו נדרוש את המיגון הזה. אני אמרתי לראש העיר: אל תבנה כלום. עד שאין לך ממ"ד והכנה לרעידות אדמה ומעלית, אתה לא משפץ את הבתים האלה. אנחנו נביא את זה לכנסת, נדון בזה בוועדות, נעשה את מה שצריך כדי שהם יקבלו את הפיילוט הזה של כמה עשרות מיליוני שקלים, להפוך את השכונות שחטפו טילים למקומות הכי יפים במדינה.
מי שרוצה לדבר בשפה של "ניצחון מוחלט" – זה יהיה ניצחון של חרפה אם הבתים האלה לא יקבלו ממ"ד. ניצחון מוחלט זה שלכל בית כזה יהיה ממ"ד. פחות מזה זה מוחלש, זה מוחמץ. ניצחון מוחמץ ומוחלש, לא מוחלט. יצאנו מירוחם – קיבלנו אזעקה בנבטים, בערד; נסענו לפתח תקווה.
נסענו לפתח תקווה, לירון ודורית גרינברג, אימא ואבא של אורי. שם ראינו את עוז ואת שיר ואת נועה עוז בעצמו לוחם סיירת גולני שסיים את שירותו, שלחם במלחמה. נועה מש"קית ת"ש. איזו משפחה, איזה מלח הארץ. אני מעדיף להגיד את סוף הסיפור. ירון אומר: מיכאל, אני עליתי לתקשורת, הרב שלי אמר לי – אם אתה מדבר בתקשורת, דבר רק על אחדות. לאחד את העם. אמרתי לו: אתה כל כך צודק, זה מה שאני הולך להגיד בכנסת. הגיע לבקר אותו אבא של אמיתי, שנהרג – גם בסיירת גולני, גם בשנתון, בצוות – מהכטב"ם בבסיס הטירונות. בא לנחם. אומר לי: הדבר שהכי מפחיד אותי זה שהילדים שלי הלכו לשווא. זאת אומרת, שלא נהיה ראויים. שלא נהיה ראויים לאובדן הקשה הזה של אורי גרינברג, של סמל ראשון אלחנן וולנסקי, זיכרונו לברכה, לוחם בגדוד 77, של סמל משה יצחק הכהן כץ, חייל בודד מניו הייבן, קונטיקט, מגדוד 890, שבא בגפו לשרת את מדינת ישראל.
האם מישהו פה ידבר לא לעניין? האם מישהו פה ישכח את דימונה ואת ערד ואת קריית שמונה ואת חניתה, ולא ישים שם את השקל שצריך לשים? החיילים האלה מסתכלים עלינו ואומרים: מה יש להם פה? אנחנו מבינים שנמות אחד למען השני; ביקשנו מהם לנהל את העניינים האחרים של המדינה, האזרחיים, והם לא מסוגלים? ואיך הם מדברים אחד אל השני? אנחנו לוחמים – דתיים, חילונים, מסורתיים, ערבים, דרוזים, בדואים – נופלים בקרב, ואנחנו נמות אחד למען השני, וממשיכים למות במלחמה, והבית הזה, ההנהגה לא תדע לעשות את המעשה הנכון?
משם באנו אל הכנסת. אני רוצה לדבר על מעשה נכון שנעשה פה. לא הכול פה לא נכון. אני רוצה למשל להגיד תודה פה לשר הביטחון, שכשהעליתי בפניו בשנה האחרונה שלושה נושאים אמיתיים באופן ענייני, הוא הקשיב. אמרתי לו: מכינות רגילות מקבלות תקנה עם עשרות מיליוני שקלים; מכינות אופק – בקושי יש להן תקציב. שמים להן קואליציוני – הן גדלות. מכינות אופק זה חצי שנה, למי שלא זכה למכינה, פחות ממיינות, ועושות Return On Investment לצבא – ROI הכי גבוה, כי הן משנות את הרצון ואת המוטיבציה.
זו הייתה אותה רמת מאמץ. עדיין אין להם חוק. גברתי השרה, אני מטיל עלייך משימה רגע לפני שהולכים הביתה פה, עוד חצי שנה: שימי את המאמץ שמכינות אופק יהיו שוות בתקנה של מכינות רגילות. ואת צודקת, זה היה מאמץ משותף, והכפלנו עכשיו את התקציב.
ואני מצדיע לשר הביטחון שהבין ואמר: מיכאל, אני אטפל – וטיפל.
נכון.
הדבר השני שאני רוצה להגיד עליו לשר הביטחון תודה זה שלא הובא לידיעתו שארבע שנים תקצבנו סיוע משפטי לנכי צה"ל – 100 מיליון, 50 מיליון, 40 מיליון, ואפס ביצוע. למעשה עשקו את נכי צה"ל ואת תקציב המדינה ב-300 מיליון. הוא אמר לי: לא ידעתי, אני מודה. וכשהוא ידע, הוא דפק על השולחן. ותוך כמה חודשים מתחיל עכשיו פיילוט סיוע משפטי לנכי צה"ל במימון משרד הביטחון. צריך עוד כסף, אבל הוא ביצע את זה.
ולפעמים היושב-ראש, יבגני, לפעמים מעשה אחד אנושי לבן אדם אחד הוא שווה יותר מהכול. במלחמה באה אליי אם שכולה שכל החיים אין לה בית, והבן שלה לוחם בגולני, נועם ישראל עבדו, והוא אמר לה: אימא, אני אדאג שיהיה לך בית. והוא נפל בקרב. והיא נאבקת, ויש לה דירה של עמידר, כמה עשרות מטרים. ניסתה לקנות את זה – פקע חוק המכר, אמרו לה: את לא יכולה לקנות את הבית. באה למסדרונות של הכנסת, כל הוועדות, אמרו: אין, את לא יכולה לפי החוק. הלכתי לשר הביטחון, הלכתי לחיים כץ, נתנאל, סמנכ"ל משרד השיכון, אריה מועלם, משרד הביטחון, ראש אגף משפחות, אמרתי: הם חייבים לעזור לאישה הזאת.
במקביל עשיתי חוק בחוק המכר, שלא מקדמים אותו פה, שעושה צדק היסטורי ונותן לאנשים לראשונה להיות עם בית, כדי שיצאו מהעוני ויורישו לילדים איזו חלקיות של בית, שיוכלו לקחת משכנתה. שמנו בחוק המכר – מוסכם עם הממשלה סעיף שלמשפחה שכולה אין התניות של ותק בדיור ציבורי, והיא יכולה לקנות כל בית שהיא גרה בו, גם אם היא גרה בו שנה. ממש חוק, על שם נועם ישראל עבדו, על שם החייל הזה, מיוחד למשפחות שכולות. אבל לא הצלחנו להביא לאורית את הבית. ונתנאל אמר: מיכאל, אם תראה לי שהיה פגם בהליך הקנייה או עיכוב מצידנו – ומצאנו עניין שהם לא טיפלו בהצעת המחיר שלה, והיא קונה את הבית.
וזה אני רוצה להגיד כשעושים את המעשה הנכון במלחמה. שלוש הדוגמאות האלה. אבל יש עוד הרבה מעשים נכונים שצריך לעשות במלחמה. אני שומע על הפנימיות של הנוער, השרה סילמן, גם בזה את התעסקת איתי. הפנימיות – כבר קיבלו החלטה מפורשת של משרד הרווחה לתת שיפור בשכר למדריכים, להסדיר את מעמדם, וזה כבר היה סעיף תקציבי, ובגלל הקיצוץ הרוחבי, אחרי התחייבות מפורשת והסכמה של המשרד, כולל ועדת כספים, שאמרה: נטפל בזה, והסעיף נכלל בטיוטת התקציב שהובאה לפה, הוציאו משם את הסעיף של כפרי הנוער, של המדריכים. והדבר הזה יושב על זה שאין מדריכים. ואלה ילדים בסיכון שהוצאנו מהבית – אם לא נטפל בהם טוב, הם ילכו לפשע. במקום 100,000 שקל, הם יעלו 200,000 שקל. איך נטפל בפנימיות האלה כשאנחנו מוציאים ילדים מהבית למדריכים שלא רוצים לעבוד שם?
והממשלה כבר הבינה, וגם שר האוצר הבין את זה ותקצב את זה. אז למה להוציא את כבשת הרש הזאת מהתקציב בקיצוץ רוחבי עכשיו, בשניות האחרונות?
אני קורא לכם, אפילו לפני הבאת התקציב, היום, הלילה, תיקון קטן או רזרבה: תשאירו את התקציב למדריכים של כפרי הנוער כפי שסוכם והובטח. הדבר הזה הוא אמיתי. השרה, אם את יכולה לפעול, ניתנה להם ממש התחייבות שזה יהיה בתקציב הנוכחי.
אין לי את המספרים פה, אבל אני אביא לך את זה. אני אביא לך את הנתונים. זה כסף קטן.
והדבר האחרון שאני רוצה להגיד לכם זה שיש עוד מעשים נכונים לממשלה לעשות. כל שר צריך להסתכל על עצמו ולהגיד האם הוא עושה את המעשה הנכון. במצב האופטימי נשארה לממשלה חצי שנה. אי-אפשר לעשות כלום חודשיים-שלושה לפני בחירות. תנו כבר כסף לקריית שמונה. תפסיקו את המריבה הטיפשית הזו. תפסיקו את האשמות ההדדיות הללו. אם קריית שמונה תיפול, מדינת ישראל לא ניצחה. אם קריית שמונה לא תצמח דמוגרפית, נכשלנו. אנשי קריית שמונה ראויים יותר מכל ציבור. הם חטפו יותר עוד ממבצע ליטני, עוד מראשית המדינה, קטיושות וקטיושות, וענבי זעם, ושלום הגליל הראשון, ומלחמת לבנון השנייה, וגלים וגלים – והם חוזרים ושבים הביתה. אבל אין להם ממ"דים. אז התחלנו שם פיילוט, אבל תביאו מאות מיליונים שכל העיר הזאת תהיה ממ"דים, והם לא ילכו. איך אתם מצפים שלא ילכו שליש או 40% מהעיר אם לשליש אין ממ"דים בעיר? איפה הם יישארו כשאין זמן התראה? תעשו את המעשה הנכון למען קריית שמונה, תעשו את המעשה הנכון למען מדריכים בכפרי נוער. אל תשאירו יתרות. אתם מביאים תקציב, ויש משרדים שיש להם תת-ביצוע. השר וסרלאוף – 100% ביצוע. כל ראשי הרשויות רוצות שהוא יקבל כסף. תעשו 100% ביצוע לפני שאתם מבקשים תקציב חדש עכשיו. לא כולם עם 100% ביצוע. משרדים עם 80% – 20% מהכסף הייתם צריכים לבצע על האזרחי. ויש תת-ביצוע כי אין אפקטיביות. אין נחישות של שר שאומר לפקידים שלו: אני לא רוצה שיישאר פה שקל, העם הזה צריך את הכסף.
והצפון, ביחס לדרום, הופלה במלחמה. הממשלה קיבלה החלטות טובות ונכונות ואפקטיביות, כולל חקיקת בזק בהקמת מינהלת תקומה והתשתית הניהולית. פעם אחת הקימה את זה, פעם אחת יושב-ראש למינהלת תקומה, והתחילו לעבוד. בצפון – חמישה פרויקטורים. מאבקים מי ינהל את תנופה – ממשרד הפנים למשרד הביטחון, למשרד נגב-גליל, לצ'ייני – בסוף חזרו לזה של תקומה מהדרום. נתנו לאביעד סוף-סוף. אביעד פרידמן קיבל את זה אחרי שנתיים. ועכשיו הכסף של הצפון בסכנה. כי אם ייתנו החזרים על הפינויים או על השיפוצים או על רשות המיסים, יקצצו את הכסף של תנופה, שהתחיל מ-30 מיליארד, נהיה 15 מיליארד ונהיה 12 מיליארד. המיליארדים נעלמים. תעשו את המעשה הנכון. אתם חושבים שלא תיתנו את הדין על הזנחת האזרחים? המלחמה חשובה, המכה שאיראן חוטפת חשובה, המכה שחיזבאללה חוטפים חשובה, אבל האזרחים – אתם מתאבדים למען האזרחים או שאתם רגועים מדי? תודה רבה.
1,759 מילים של מיכאל מרדכי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.