כבוד היושב בראש, כנסת נכבדה, תחילה אני רוצה לציין שמחר (אומרת דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם:).
כעת אני אעבור לנושא הישיבה של היום – תקציב המדינה 2026. אני רוצה שנחזור אחורה שלוש שנים ומשהו, ארבע שנים כמעט, לפרסומת ולתעמולה הפוליטית של ראש הממשלה בנימין נתניהו בבחירות. אתם זוכרים איך הוא הצטלם עם העגלה של התינוק? איך הוא הצטלם כשהוא מתדלק? איך הבטיח חיים מכובדים לכולנו, להילחם ביוקר המחיה? אני בטוחה שכולנו זוכרים.
הוא הבטיח ביטחון אישי, תזונתי וכלכלי. ואיפה אנחנו נמצאים היום? אולי נתחיל בביטחון האישי, ואני רוצה לדבר ספציפית גם על החברה הערבית. עוד לא עברה רבע שנה, וכבר יש לנו 73 נרצחים ונרצחות. ביטחון אישי – בואו נסתכל מסביב על המלחמות, אחת אחרי השנייה, שאוכלות את כולנו וגובות מאיתנו מחירים כבדים; על יוקר המחיה – בואו ניזכר כמה עלה ליטר דלק אז. אני הלכתי ובדקתי אתמול, זה היה משהו בסביבות חמישה שקלים וכמה אגורות. ביום שלישי מחירי הדלק יגיעו לשמונה שקלים ועוד כמה אגורות לליטר.
הוא דיבר על חוק חינוך חינם לגיל לידה עד שלוש. זוכרים איך הוא התגאה בזה ורצה לעשות את זה? מה יש לנו היום? יש לנו תינוקות, ילדים ותלמידים שיושבים בבית, שאין להם אפילו אפשרות ללמוד, והסיבות מרובות. הורים משלמים לגנים ולא מקבלים שירותים, הילדים בבית כי המסגרות סגורות. אחד משני ההורים חייב להישאר עם הילדים בבית כי אי-אפשר להפקיר ולהשאיר ילדים קטנים בבית.
מה עם אלה שהם יותר גדולים? תארו לעצמכם משפחה נורמלית של שלושה ילדים בממוצע, הממוצע לפעמים יותר מזה. הם לומדים בזום. תאמינו לי, אני מכירה מקרוב מאוד מה זה הזום הזה. בן הזוג שלי עוסק בהוראה, הוא מלמד אלקטרוניקה, מקצוע שאמורים להגיע אליו התלמידים הכי טובים. ואני רואה כמה תלמידים נכנסים לזום וכמה זמן מבוזבז, ואלה עוד הגדולים בתיכון, שיש להם אחריות אישית על עצמם בעצמם. מה עם הילדים הקטנים, שכל אחד צריך מחשב משלו כדי להיכנס לזום? ואמא צריכה לחלק את עצמה או אבא לחלק את עצמו לשלושה חלקים בכל חדר. למי יש בבית שלושה מחשבים? זה במקרה שיש מחשבים. למי יש תשתיות לאינטרנט? ובכלל, בתקופה של מלחמה, וכל 20 דקות יש לנו אזעקות, כשהילדים וגם המורים צריכים להיכנס למרחב המוגן, אז מה הטעם בכל הסיטואציה הזאת?
נחזור לחינוך חינם. כולם משלמים מחירים, אפילו הסטודנטים שלומדים באוניברסיטה – לא רק שהם לומדים מרחוק, יש כאלה שאיבדו את העבודה שלהם בתקופת המלחמה, ויש הרבה כאלה שממשיכים לשלם שכר דירה למרות שהם לא נמצאים בדירה שלהם.
יוקר המחיה – למי יש את האפשרות היום לתזונה נכונה, שבסופו של יום תביא להתפתחות בריאה של האדם? למי יש את היכולת לקנות פירות כאשר מחיר לקילו יכול להגיע ל-40 או 50 שקל? למי יש אפשרות לקנות בשר או אפילו עוף? עוף – 45 שקל לקילו, ובשר אין פחות מ-100, זה במקרה הכי זול, וגם לא הכי משהו. מה עוד אפשר לספר על יוקר המחיה – על הארנונה שהעלו השנה ב-30% כמעט בכל היישובים? מדברים איתנו על ריווח מדרגות מס לאוכלוסייה ספציפית שמשלמת מיסים, והם לא צריכים את ה-200 שקל שיקבלו בריווח הזה; ובמקביל, כל ההוצאות והגירעונות יגיעו לשיא שאין כמוהו, יושתו בסופו של יום על האזרח, על האזרח הפשוט שמשתכר במקרה הטוב שכר מינימום. אז ביטחון תזונתי, כולנו כבר יודעים, אין. חינוך, לא רק שהוא לא חינם, משלמים עליו וגם לא מקבלים חינוך.
ביטחון אישי – בואו נסתכל על החברה הערבית. 73 נרצחים כבר, ולא לדבר על אלה שנפצעו, ואולי פציעות קשות מאוד, שמשתקות את החיים שלהם. אבל הם עדיין נרשמים ורשומים בספר של אלה שעדיין חיים. מה עם אלו שנמצאים בסביבה של אותו נרצח? הילדים, השכנים, האישה, הבן. מי שואל בכלל מה מצבם? מה הוקצה לטיפול בהם בתקציב הזה? תגידו לי.
אנחנו כבר יותר משנתיים בתוך מלחמות. אנחנו גם יודעים שהאזור הזה – חס וחלילה, מקווים שלא יקרה, אבל אומרים שתהיה כאן רעידת אדמה ענקית. במה אנחנו מוכנים? בכלום, אני אומרת לכם, בכלום. 60% מהבתים ביישובים הערביים הם בלי מרחב מוגן, לא כי הם לא רוצים, כי פשוט אלה מבנים ישנים. אין מקלטים ציבוריים בתוך החברה הערבית, חוץ מבתי הספר, שהתחילו לדאוג להם לפני כמה שנים. מה יש בתקציב הזה כדי לתת מענה לבעיה של המיגונים? כלום. ואסור לנו לשכוח שישנם יותר מ-150,000 אזרחים, ילידים במדינת ישראל, שגרים בנגב, בלי אף מקלט, חוץ מהתרומות והאנשים הטובים שתרמו, שלא מספיקות אפילו לעשירית מהצורך הקיים. אז גם בתוך התקציב הזה לא נמצא שום מענה.
למה יש מענה בתקציב הזה? לכספים קואליציוניים, ועובדים יומם ולילה כדי להכניס אותם לבסיס של התקציב. אני לא נגד מתן מענה לצרכים, אבל שהדבר ייעשה בצורה מקצועית ושוויונית. יש מושג כזה שקוראים לו צדק חלוקתי, שצריך לתת למי שצריך באמת. במדינת ישראל יש יותר משני מיליון עניים, רובם ילדים, ו-52% מהילדים הערבים חיים מתחת לקו העוני, אוכלוסייה מבוגרת שרעבה למנה חמה, שאין לה יכולת לשלם אפילו עבור חשמל. אגב, גם החשמל עלה בצורה נוראית בשנתיים האחרונות, ועוד יעלה.
זקנים מוותרים לא רק על מנה בסיסית וחמה, הם מוותרים על חלק מהתרופות שהם צריכים לקחת ביום-יום שלהם כדי לסגור את החודש. אז זה שכר מינימום שלא מספיק למינימום, יוקר מחיה שממריא עד לשמיים, אוכל שאינו בהישג יד, אלימות הולכת ומשתוללת. ומה אנחנו מקבלים בסופו של יום? הבטחות, הבטחות והבטחות, שאינן מתקיימות.
עוד דבר שאני חייבת להזכיר לגבי החברה הערבית – דובר לפניי על מנועי צמיחה כלכלית, ואין ספק שמדינת ישראל בעשור הבא תסבול, וכולנו נסבול רבות, מהמצב הכלכלי הקיים, ונצטרך לשלם הרבה מיסים. אבל ריבונו של עולם, אין בממשלה הזאת מישהו שיכול להעז לפקוח את העיניים, ולשים תוכנית כלכלית שתוציא את המשק ואת האזרחים מהמקום שהם נמצאים בו בתחתית, למטה למטה?
הוכח מחקרית שהחברה הערבית היא מנוע לצמיחה הכלכלית הכי גדול, שיכול להביא צמיחה למדינת ישראל. אבל איך? צריך להשקיע בתחבורה, בתשתיות, באזורי תעשייה, בהפחתת אחוזי אבטלה, בהנגשת תחבורה ציבורית, ואז באמת אפשר להוות מנוע צמיחה כלכלית. אבל כנראה שהממשלה הזאת אומרת, יש פתגם בערבית שאומר: (אומרת בערבית ומתרגמת), כאילו, גם עליי וגם על האויבים שלי. אני לא אומרת את המילה "אויבים שלי" – רבים מתוך הממשלה זאת, שרים וחברי קואליציה, חברי כנסת וגם ראש הממשלה, אפילו התבטאו והסתכלו ואמרו שיש להם אויב בפנים, ככה כינו את החברה הערבית, כאויב מבפנים, למרות שהחברה הערבית הוכיחה את עצמה לאורך כל הדרך. כולי תקווה שבאמת יבוא תיקון, ואני מקווה שמהר מאוד. אני בטוחה שזה לא התקציב האחרון ל-2026. אני בטוחה שאחרי הפגרה אנחנו נחזור ויפתחו את זה שוב. תודה.
1,005 מילים של אימאן ח'טיב יאסין. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.