קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
כבוד היושב-ראש, חברי הכנסת, בוקר טוב. 129 שבועות חלפו מאז השבת הארורה של 7 באוקטובר. 904 ימים של מלחמת נצח, שהרודן וכנופייתו הכהנאית מעמיקים ומרחיבים מסיבות פוליטיות-הישרדותיות ואידיאולוגיות-משיחיות. 904 ימים שהאחראי הראשי להפקרתם, מותם ועינוים של אלפים, מסרב לומר: פשעתי, חטאתי, עוויתי, ולעשות למשפטו, במקום לעשות לכולנו את המוות.
הצעת התקציב, לצד היותה הצעה אכזרית ומופקרת כלכלית, היא גם תוכנית הישרדות פוליטית של נתניהו ושל כנופייתו, דרך מלחמה, כאוס וחורבן שבהם הם מבקשים להשקיע; תקציב שנועד לשמר ולממן מלחמת נצח, מתאים למגמה שאותה הגדיר הכלכלן סמיר אמין כקפיטליזם סנילי. זהו שלב מאוחר ומנוון של המערכת הקפיטליסטית, שבו מנועי הצמיחה המסורתיים נשחקים, והמערכת נאחזת באמצעים הרסניים כדי לשמר את עצמה. במקום לייצר יציבות ושגשוג, הקפיטליזם בשלב זה נוטה להעמיק פערים יותר מתמיד, לערער מבנים חברתיים ולהפוך את האלימות לכלי מרכזי בניהול הסדר העולמי ואף הפנים-מדיני.
אחת התופעות הבולטות במסגרת זו היא הפיכתן של מלחמות ממצב חריג, מעין כלי אחרון ונדיר יחסית של צבירת רווח, לאמצעי שגרתי ואף הכרחי לשימור השליטה הכלכלית והפוליטית. כך, המלחמה כבר אינה כישלון של הדיפלומטיה, אלא מנגנון פעולה מובנה שלה ושל המערכת הנאבקת על הישרדותה. במובן זה, כפי שכתב אמין, ואני מצטט אותו: כאשר ההון שולט, המלחמה הופכת להמשך טבעי של הכלכלה. אין מדובר באמירה תיאורטית גרידא, אלא במציאות כלכלית מדידה, שבאה לידי ביטוי גם בתקציב המוצע, תקציב שמשרת את אדוני המלחמה על חשבון צורכי החברה בכלל וזכויות המוחלשים שבה בפרט.
לפי דוחות המכון הבין-לאומי לחקר השלום בסטוקהולם, שנת 2024 הייתה שנת שיא בהיקף המכירות של חברות הנשק הגדולות בעולם, ושנת 2025 תהיה, מבחינתן, אף רווחית יותר. 100 החברות הגדולות נהנו מהכנסות כוללות של 679 מיליארד דולר, וזאת בשל המשך המלחמות בעולם, המאיצות השקעות בחימוש ובטכנולוגיה צבאית. שלוש חברות ישראליות גדולות: אלביט, התעשייה האווירית ורפאל, נכנסו לדירוג 100 החברות המובילות, עם עלייה של כ-16% בהכנסותיהן בשנת 2024, שהסתכמו בכ-16 מיליארד דולר. הן מרוויחות ממלחמת הנצח של נתניהו וחבורתו. אך מה עם כלל העם?
מאחורי המספרים שבתקציב מסתתרת מדיניות של נישול, הדרה וריכוז העושר בידיים מעטות על חשבון הרוב המוחלט. בזמן שמוג הלב נודד בין הבונקר של פאליק לבין מיגונית ניידת מאובזרת היטב ובלתי ניתנת להעברה, תקציב למיגון בשכונות ולצמצום פערי המקלוט בחברה הערבית – אין. מתווה פיצויים הגון לעובדים שנאלצים לצאת לחל"ת – אין. מעל לחודש החברה כולה סובלת, מופגזת ועקורה, בשם מלחמת שלום הממשלה, אך תקציב שייתן מענה אמיתי למי שאיבדו את מקור פרנסתם – אין. כסף שיבטיח רציפות הכנסה וביטחון תעסוקתי למשפחות, צעירים ועובדים מוחלשים – אין.
השבוע חשף בנק ישראל את החשבון: 354 מיליארד ש"ח הם עלותה של מלחמת הנצח מאז 7 באוקטובר. מה ניתן היה לעשות בכסף הזה ברווחה, בביטחון תזונתי, בבריאות הנפש, בשיקום שכונות, בבניית כבישים בטוחים, במאבק בארגוני הפשיעה, בכל תחום ותחום שבו קורסים תושבי המדינה תחת עולה של הממשלה?
דוח בנק ישראל מראה שישראל מפגרת בכל מדד: אוריינות, שפה ושליטה במתמטיקה, יחס החוב הציבורי לתוצר, תוצר ממוצע לשעת עבודה, מחיר ממוצע של דירה להשכרה. רק במדד אחד ישראל מובילה, ואף משתפרת: מדד שיעורי העוני. כשני מיליון נפשות עניות בישראל, מהן כ-872,000 ילדים לפי נתוני הביטוח הלאומי; ולפי נתוני מכון אדוה – אפילו יותר גרוע.
ההוצאות הציבוריות לנפש בישראל בשנת 2024 היו רק כשני-שלישים מהממוצע של מדינות ה-OECD, בזמן שההוצאה הציבורית הביטחונית הייתה גבוהה יותר מפי ארבעה מהממוצע במדינות הללו; פחות כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות, לתעסוקה ולהשכלה, ויותר כסף למלחמה, עוד לפני מלחמת איראן הנוכחית, שעלותה למעלה ממיליארד ש"ח ליום. בנוסף, עד כה נפגעו כ-1,900 דירות, שאינן ניתנות עוד למגורים, הוגשו כ-14,300 תביעות בגין נזקים ישירים לרכוש, כ-5,500 משקי בית כבר נזקקו לדיור חלופי, ושכר הדירה של חוזים חדשים מרקיע שחקים.
המציאות הזאת מזכירה לי את אמרתו של הנשיא האמריקאי לינדון ג'ונסון, ואני מצטט אותו: אם תצליח לשכנע את הלבן המוחלש ביותר שהוא עדיף על שכנו השחור המוצלח ביותר, הוא לא ישים לב שאתה מרוקן את כיסיו. תן לו מישהו להסתכל עליו מלמעלה, והוא ירוקן את כיסיו בעצמו. סוף ציטוט. בישראל עושה נתניהו הכול כדי לשכנע רבים בחברה היהודית להסתכל מלמעלה על שכניהם הערבים, כדי שייאותו לרוקן את כיסיהם ולמשכן את עתידם בשירות אדוני המלחמה, השנאה וההון.
רק לפני כחודש אמר נתניהו: אנחנו מביאים תוכנית מיידית לשיקום, לפיתוח ולצמיחה של קריית שמונה, שלומי ומטולה. אז מדוע נדרשות היום קריית שמונה, שלומי ומטולה, דיר אל-אסד, כפר ע'ג'ר, שדרות, אשקלון וקיבוצי העוטף לשוב ולהתחנן? הייתכן שנתניהו שיקר? לשקר של נתניהו יש רגליים, והן צועדות בבטחה מקיני הטרור לכפרים הפלסטיניים בשטחים הכבושים, מתוקצבות ביד נדיבה, חמושות ומעוּדדות ממשלתית, בעוד כפרים פלסטינים מופקרים, ללא תשתיות, ללא שירותים בסיסיים, ללא הגנה, חשופים לטרור, חורבן וגירוש בידי אותן כנופיות פוגרומיסטים ועוזריהם מכוחות הכיבוש.
40 טרקטורונים, או ליתר דיוק, כלי משחית, בעלות של 100,000 ש"ח כל אחד, חולקו לקיני הטרור, בזמן שיישובי העוטף בדרום, בצפון וברחבי המדינה כולה מופגזים בידי איראן וחיזבאללה, ועזובים לאנחות בידי ממשלת הטבח – אנחות באל"ף, אך לא בה"א – מאות אלפי עסקים קורסים, כחצי מיליון פוסט-טראומתיים, אבל אורית סטרוק מרגישה בתקופה של נס, כי אליה התקציבים זורמים, בעזרת אשם, אשם באל"ף. מדובר במדיניות שמייצרת רווח פוליטי וחומרי באמצעות גנבת משאבים מאלו שנזקקים להם באמת, והעברתם לתאבי הבצע, השנאה והשררה, שממילא מפוטמים בידי ממשלת ההון הגדול והראש הקטן, והלב הקטן עוד יותר.
גם בנגב קיימים אותם דפוסים של קיפוח ואפליה. המדינה משקיעה בהקמת יישובים ליהודים טהורים בלבד, בזמן שהיא הורסת בתים, שכונות ואף כפרים שלמים של התושבים הערבים הבדואים, של האזרחים הערבים הבדואים. ישראל ממשיכה לסרב להכיר בכפרים שבהם חיים רבבות מאזרחיה, ואפילו מיגון בסיסי אינה מאפשרת להציב. זו מערכת תקציבית שמקדמת מרחב מחיה יהודי מצד אחד, ומוחקת קיום ערבי ותיק מצד שני. מדיניות משוקצת של עליונות גזעית וניצול מעמדי.
התקציב גם ימשיך לאפשר לקבלנים וכרישי נדל"ן לבנות שכונות ענק באמצעות מסלולים עוקפי תכנון, מחוץ למסגרת הדמוקרטית של חוק התכנון והבנייה ועל חשבון קהילות מוחלשות. הציבור מודר מתהליכי קבלת ההחלטות, המרחב העירוני הופך למוצר פיננסי, והאינטרס של התושבים הוחלף באינטרס של ההון. כשקבלנים מקבלים גישה לקרקע ציבורית ולזכויות בנייה בלי פיקוח אמיתי, זו לא רק העברת משאבים מסיבית מהחברה כולה לקבוצה קטנה ומקושרת, אלא גם הקרבת איכות החיים של הדיירים.
בד בבד, הדיור הציבורי מוזנח בעקביות, מלאי הדירות מצטמצם, תקציבי התחזוקה מגוחכים, ואפילו מקלטים נאותים אין בבניינים המתפוררים, אם בכלל. המדינה נסוגה מאחריותה הבסיסית לדיור וביטחון, ומפקירה מאות אלפים למלתעות השוק. זו לא תקלה, זו מדיניות המחזקת בעלי הון, ופוגעת במי שחיים על משכורת מינימום, על קצבאות זקנה, נכות או הבטחת הכנסה.
במקום להשתמש בתקציב ככלי לשינוי חברתי, כדי לצמצם פערים, לממש את הזכות האלמנטרית לדיור ולהגן על קהילות מוחלשות, התקציב משמש ככלי לריכוז משאבים בקרקע, בדיור, במרחב הציבורי, בידי מאחזי הטרור של מתנחלים כהנאים וכרישי נדל"ן, מקורבים מושחתים, נהנתני הקפיטליזם וחובבי הפשיזם. התוצאה – העמקת אי-השוויון, אי-שוויון לאומי, עדתי, מגדרי ומעמדי כאחד, ורמיסת כל בדל של דמוקרטיה וצדק חברתי.
בספרם "מיהו ישראלי" טבעו החוקרים יואב פלד וגרשון שפיר את המושג "שיחי אזרחות". בניגוד לתפיסה המקובלת של אזרחות כסטטוס משפטי אחיד ומשותף, מציעים פלד ושפיר לנתח את האזרחות הישראלית כמרובדת ומורכבת ממספר שיחים, כאשר שיח אזרחות מתייחס לאופן שבו נתפסת החברות במדינה ומתממשת במסגרת מוסדותיה. שיח אחד הוא שיח האזרחות הליברלי, הוא מדגיש זכויות פרט ושוויון פורמלי בפני החוק, בדגש על זכויות אוניברסליות ואינדיבידואליות, כמו חופש הביטוי, המגינות על הפרט מפני המדינה. השיח השני הוא שיח האזרחות הרפובליקני, הוא מדגיש תרומה למדינה וחובות אזרחיות, למשל שירות צבאי, כתנאי לחברות בה. האזרחות קשורה להשתייכות פעילה לקולקטיב ולנכונות למה שמכונה "לתרום למדינה". השיח השלישי הוא שיח האזרחות האתנו-לאומי, הוא מדגיש זהות לאומית-אתנית – במקרה הישראלי יהודית – ומעניק עדיפות לקבוצה לאומית אחת על פני אחרת או אחרות, מאפשר אפליה פסולה ביניהן ומתווה היררכיה בין אזרחים על פי מוצאם.
תחת הצעת התקציב הנוכחית, מבקשת הממשלה להקצין את שיח האזרחות האתנו-לאומני ולהופכו לשיח של נתינות קיסרית-פשיסטית. המקורבים לצלחת, בין אם ברמה האישית בשל שחיתות פרסונלית, בין אם ברמה האידיאולוגית בשל תורת הגזע הכהנו-נציונליסטית, ובין אם באמצעות שלמון ושוחד כלכלי פוליטי, ייהנו מתמיכה נדיבה של המדינה. מאחזי טרור בשטחים הכבושים, כרישי נדל"ן בשכונות המצוקה, פוליטרוקים נאמנים לקיסר ומשפחתו, או חברות נשק והשמדה – התקציב משרת אותם ונועד עבורם. הציבור הרחב העובד ידמם ויממן את החגיגה המושחתת.
מול המציאות הזו חייבים מדיניות חלופית, שמתבססת על שיח אזרחות הומניסטי וכלכלה שוויונית, שבה רווחת האדם קודמת לרווח הכלכלי, שבה השלום הוא הדרך להשגת הביטחון, והמלחמה הלגיטימית היחידה היא מלחמת המעמדות, שבה תשתיות, חינוך, בריאות, רווחה, דיור וביטחון אישי וקהילתי מתוקצבים כיאות והופכים לנורמה השלטת, במקום שנאה, אלימות, הדרה וגזל.
כפי שקראו מהפכני 1968 בפריז: היו מציאותיים, דרשו את הבלתי-אפשרי. תודה.
1,341 מילים של עופר כסיף. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.