קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה. גברתי היושבת-ראש, אדוני השר, חברי הכנסת, השבוע היה לי שבוע מאוד קשה. אני קורא לזה השבוע של החיים האמיתיים. לצערי הרב לפני שבוע הובלתי את אימא שלי לבית חולים במצב מאוד קשה, ומצאתי את עצמי עם אימא, שבואו נגיד שכבר לא כל כך איתנו, במקום הכי קשה במדינת ישראל, במרתף מינוס 2 בבית חולים מאיר. מי שלא היה בבית חולים בזמן מלחמה לא מבין את האירוע הזה של להביא את בן האדם שהכי יקר לך, לנסות להציל אותו, בתנאים של מלחמה. אתה יורד למינוס 2 ואתה עומד על הרצפה, ואתה מבין שהייתה פה חניה. ובחניה הזאת פשוט יצרו בית חולים, עם כל התשתיות – ומדובר על הרבה מאוד תשתיות. ואתה מסתכל סביבך ואתה רואה וילונות-וילונות – לא חדרים, וילונות – ומאחורי כל וילון נמצא בן אדם וליד הבן אדם הזה נמצא הילד שלו, או אשתו, או אחד מבני המשפחה שלו, והוא רוצה דבר אחד: רק להציל אותו.
ונמצאים שם רופאים ורופאות, אחיות ואחים, יהודים, ערבים, חרדים, עם כיפה כזאת ועם כיפה אחרת ועם סידור כזה בשיער ואחר, וכולם עובדים במטרה אחת: לעזור לבן אדם שהכי יקר לך. ואתה מסתכל סביבך ואתה אומר: בוא'נה, אתה נמצא באיזושהי בועה, שיכול להיות שזו האמת של החיים. עכשיו, אני בא מפה, מהבועה הזאת. וכשאני נמצא שם, במקום הכי קשה, אני כל הזמן מקבל ווטסאפים על מה שקורה בכנסת, מהסיעה שלי. ואני אומר – אנחנו כל כך לא מחוברים למה שקורה באמת במדינה. כל אחד ואחד שנמצא פה, בכנסת הזאת, לא מחובר למה שבאמת קורה במדינת ישראל.
כשאתה נמצא במרתף הזה מתחת לאדמה, אתה מתחיל ליצור קשרים עם השכן שלך ליד – חס וחלילה, בשבוע אחד עשרה אנשים הלכו לעולמם במחלקה אחת, פנימית ה', בבית חולים מאיר – ואתה יוצר קשרים עם אדם כזה ואחר, עם ערבי, עם יהודי, עם חרדי, דתי, לא משנה עם מי.
אתה מסתכל על הצוות הזה, המלאכים והמלאכיות האלה – האחיות, האחים, הרופאים, הרופאות, הסניטרים – באיזה תנאים הם עובדים. אין להם אפילו חדר עם מחשב, לשבת לבד, הכול בין החולים. אין להם מקום ללכת לנוח עשר דקות, רצים כל הזמן בין חולה לחולה. ותוך כדי אני מקבל הודעות: עולה החוק הזה, יש פיליבסטר על זה, מעלים את החוק הזה, עכשיו הכי חשוב עונש מוות לזה ועונש מוות לזה וחקיקה כזאת, חקיקה אחרת – ואתה יושב עם עצמך ואתה אומר, זה אמיתי?
מה מחבר בין המרתף, מינוס שתיים בבית חולים מאיר, לבין כנסת ישראל? אז התשובה היא: כלום. כלום, כלום ושום דבר.
ואחרי שאני אמרתי דברים כל כך מדהימים באמת על הצוות הזה, אתה יושב שם – וזה לא משנה אם אתה חבר כנסת, אם אתה שר, אם אתה דיפלומט, אם אתה מנכ"ל, סמנכ"ל, זה לא משנה – במרתף הזה, בימים ובלילות, אתה רוצה דבר אחד, להציל את הבן אדם הכי חשוב לך. ואתה מייצר שם שיחות כל הזמן. הרי אני בן אדם ורבלי, אני אוהב לדבר עם אנשים, וכשהם יודעים שאני חבר כנסת, מתחילים להעלות בפניי דברים.
אז אני מספר לכם שלידי ישבה אימא ערבייה מטירה, אני חושב, שבטעות הבן שלה קיבל כדור ברגל. ילד בן 16, ירו בו בטעות. הוא הגיע לבית חולים. והיה סמנכ"ל של איזו חברת הייטק שישב במיטה מצד ימין, שסיפר לי על כל הצרות של החברה שלו עכשיו, וישב יום לפני זה בחור צעיר מקסים, שיש לו חנות – לא חנות, מסעדה קטנה כזאת של פועלים. ותוך כדי שאני יושב ומדבר איתו, הוא מקבל טלפון מבעל הבית שלו, שמשכיר לו את הנכס, והוא אומר לו: יוסי, תקשיב, שלא יהיו פלטות, ב-2 בחודש אתה משלם לי שכירות ודמי ניהול. והוא סוגר את הטלפון, ואני רואה שהוא בלחץ, ואני אומר לו, מה קרה? הוא אומר, קיבלתי טלפון, וזה מה שהוא אמר לי, מה אני עושה? איך אני משלם? העסק שלי סגור, הוא לא עובד. ואחרי חצי שעה מתקשרת העובדת שלו, שסך הכול, מה היא עושה שם, היא עושה קובה. כל יום היא באה ועושה 300–400 קובה, זה מה שהיא עושה, אבל היא צריכה את ה-3,000 שקל האלה משכורת, כי נכנס חג פסח. והוא אומר לי, איך אני אשלם לה? איך אני אשלם לה?
ואז אני יושב לידו, ואני נזכר בנפוליאון-סמוטריץ', שדיברתי איתו בתחילת החודש, וצרחתי בכל ועדה: למה אתה לא לוחץ על הכפתור של פיצויים לעצמאים? למה אתה לא עושה את זה? למה אתה מחכה? ותוך כדי אני מקבל כל מיני הודעות על מה שקורה בכנסת ישראל, בממשלה, ואני מבין בתוך עצמי, שיקלי, שרק בסוף מאי או יוני העצמאים יקבלו את הפיצויים שלהם.
עכשיו, מה עושה אותו יוסי, שאבא שלו יושב עם מכונה, עם הנשמה, עם חמצן, ומתקשר אליו בעל הבית והוא לא יכול לשלם עכשיו שכירות? מה הוא עושה? באמת, מה הוא עושה? כתבתי לסמוטריץ', הוא לא ענה לי, אפילו, כמובן שלא יענה לי, אבל למה לא עוזרים להם, לאנשים האלו עכשיו? למה? באמת, אין תשובות לדברים האלו, אין תשובות. זה סתם, סתם, סתם מיותר, כי בסוף ייתנו להם את הפיצויים, אבל עד שייתנו את הפיצויים, כנראה האבא שלו כבר לא יהיה איתנו, לצערי, כי אני ראיתי את המצב שלו, וגם העסק שלו לא יהיה איתו. ולמה?
ואני זוכר, בשורה לפניי ישב בחור אחר – תקשיב, זה בכלל היה סיפור – והוא היה עם מדים. אני לא זוכר מה הדרגה שלו. הוא היה עם מדים וישב עם אימא שלו שם, גם מחוברת עם כל הצינורות האלו, זה נורא לראות את זה. והוא אומר לי: תשמע, הקפיצו אותי מהמילואים בגלל המצב של אימא, ביום חמישי אני חוזר למילואים. יש לו שלושה ילדים קטנים, גר בכפר סבא, אדם חילוני, רגיל, פשוט. הוא משאיר את אשתו ושלושת הילדים שלו מיום חמישי, ואת אימא שלו גוססת בבית חולים, לא משחררים אותו. ואז הוא זרק לי משהו שלא הבנתי על מה הוא מדבר בכלל. הוא אומר לי, אתה יודע, לפני שנה במילואים הייתה לי עזרה, בייביסיטר, היו נותנים לי כסף. המדינה נתנה כסף לעזרה, שהאימא עם שלושת הילדים, יהיה לה בייביסיטר. התקשרתי לאלכס, לעוזר הפרלמנטרי שלי, והוא חוזר אליי עם תשובה, הוא אומר לי: נכון, היה, אבל עכשיו קיצצו את זה ב-75%, אז עכשיו היא יכולה להשתמש בזה רק, לא יודע, ב-8,000 שקל לשנה, אז גם את זה כבר אין לו. אז אותו בחור צריך לחזור למילואים, משאיר שלושה ילדים קטנים עם אשתו, האימא שלו גוססת בבית חולים מאיר בפנימית ה' מתחת לאדמה, והמדינה, מה שהיא נתנה היא כבר לא נותנת – בייביסיטר, לעזור לאשתו, גם זה אין.
ואז אמרתי לעצמי – אני רשמתי לי – אני חייב לבדוק מה קורה. אתה יודע, כשאתה נמצא ברגעים הכי קשים האלו אתה מתחיל לחפש דברים. אמרתי, בואו נראה בתקציב המדינה מה עשו עם תקציב משרד הבריאות, אני חייב לראות.
אני אגיד לך מה עשו עם תקציב משרד הבריאות. תקציב משרד הבריאות, אין שום עלייה ושום תוספת במיגון בתי חולים, אין. חדרי ניתוח ודימות – 41% מחדרי הניתוח לא ממוגנים; מכשירי – MRI 61% לא ממוגנים. בפריפריה וקו העימות זה הרבה יותר גרוע, אבל אז אני רציתי לחפש את הדבר הכי חשוב לי. למה? כי רוב האנשים שם הם גריאטריים, אנשים שצריכים לתת להם טיפול גריאטרי. את יודעת מה אני גיליתי?
בא לי להקיא אחרי מה שאני אגיד עכשיו. אני גיליתי שבנושא של גריאטריה וקשישים בתקציב 2026 יש קיצוץ של 243 מיליון שקלים.
זה בתקציב. אל תגידי עכשיו קואליציוני, אני לא יודע.
זה מה שראיתי בתקציב המדינה, 243 מיליון שקלים קיצוץ בתקציב האשפוז הגריאטרי והטיפול הסיעודי הממשלתי.
אתה יושב שם במאיר ואתה מסתכל, אתה יודע שהאנשים האלה, או שהם ימותו או שהם צריכים עכשיו עזרה של טיפול כזה, כמו שאני ציינתי, ואתה מבין שעוד הולך להיות קיצוץ בנושא הזה. ואתה אומר, מה יש לך להגיד לאנשים האלו? מה יש לך להגיד להם? אין לך מה להגיד להם.
כולם דיברו כל הזמן על כמה החרדים מקבלים וכמה בתי הספר וכמה זה וכמה זה וכמה זה. אני לא נכנס למספרים, כי כבר דיברו על כל המספרים. אני אומר דבר אחד: בסוף יש פה מדינה, יש פה אנשים. אותו קשיש שנמצא בפנימית ה' בבית חולים מאיר עבד כל חייו. כל חייו הוא עבד. הם הקימו את המדינה הזאת, הם לחמו, הם עבדו, הם שילמו מיסים, הם עבדו כל כך קשה כדי שהילדים שלהם יוכלו ללמוד ולהתפתח במדינה הנפלאה שלנו. והילדים שלהם הולכים למילואים, כפי שציינתי. אז לא עוזרים למילואימניקים ולא עוזרים לנשים שלהם, אבל לאותם קשישים, לאותם אנשים שמגיע להם לסיים את החיים שלהם בכבוד, גם להם אנחנו מקצצים? לא אנחנו, אתם – לאנשים שהם הכי הכי הכי חלשים. איפה המצפון שלכם?
אני אגיד משפט אחרון. שיקלי, אתה יודע, בשבוע שעבר עמדתי פה, ומדם ליבי צעקתי על חברי הכנסת של הקואליציה "גנבים", לא יודע אם ראית את זה. וצעקו עליי בחזרה והתעצבנו: איך אתה קורא לנו גנבים? אז אחרי השבוע הזה שהיה לי בבית חולים מאיר, במינוס 2 במרתף, עם האנשים שהכי קשה להם במדינה, המילה "גנבים" היא עוד מאוד מאוד מאוד נחמדה ועדינה למה שאני רוצה להגיד לחברי הקואליציה של מדינת ישראל בתקציב 2026.
אתם גם גנבים, גם בוזזים, גם שודדים, וגם בסוף, אתה יודע מה, משפילים את האנשים שהכי קשה להם, ועל זה אתם צריכים להתבייש.
1,438 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.