קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, התכנסנו פה להעברת התקציב, תקציב המדינה לשנת 2026. כל מי שניהל משהו בחייו, בוודאי ארגון גדול, יודע שהתקציב בעצם בא לממש תוכנית עבודה. התקציב זה נגזרת של מה היעדים שאנחנו הולכים להשיג בשנה הקרובה. יש גם, כמובן, יעדים שהם יותר ארוכי טווח.
באה ממשלת ישראל – יושב פה באמת שר שמייצג את הממשלה – ואומרת לאזרחי ישראל: מתוך 6 מיליארד שקלים כספים קואליציוניים אנחנו שמים 50% מהתקציב על משתמטים, על אנשים שהם לא יצרניים, על אנשים שגם לא יעזרו לייצר ולפתח את הכלכלה הישראלית, שלא יתגייסו לצבא, שלא יישאו בנטל, שרוקדים בחתונות עם שרים בממשלה ושרים "נמות ולא נתגייס", כשאנחנו, המשפחות שלנו והחברים שלנו, מתגייסים, ולצערי חלקם גם נופלים.
25% מהכספים הקואליציוניים הולכים לציבור סקטוריאלי גם, שלא מייצג בכלל את הציבור של הציונות הדתית אלא ציבור ממש מצומצם ומשיחי בתוכו. כלומר סך הכול, 75% מהכספים הקואליציוניים הולכים למגזרים סקטוריאליים, בזמן מלחמה.
במקום שהתקציב ישקף תעודת כבוד לאזרחי ישראל שמשרתים, שנלחמים בעורף, שהופכים להיות כל יום האזרחים הכי טובים שיש לנו, שמתנדבים, שעושים, שמכינים, ששולחים, שמטפלים, במקום זה, מדינת ישראל אומרת להם אתם לא מעניינים אותנו, אתם משעממים אותנו. אמר את זה ראש ממשלת ישראל לפני כמה שנים, אמר את זה יו"ר הקואליציה לפני שבוע-שבועיים, שהציבור פשוט לא מעניין אותם. בעצם, אני מנסה להסתכל על זה. כי נתנו לחרדים, נתנו לפורעים, אבל למי לא נשאר? לאזרחי ישראל הפשוטים. כמו שאנחנו עושים לילדים – נתנו לזה, נתנו לזה, ולמי לא נשאר? אני אגיד לכם למי לא נשאר, לרוב העם. אבל הממשלה הזו, רמת הניתוק שלה מהעם היא הרי מדהימה.
גם יושב פה שר התפוצות, שהוא חלק ממפלגה שהעבירה את חוק הכותל – להפריד ובעצם, לשים אצבע בעין לכל יהדות התפוצות. אבל הם הקימו משרד מיוחד עם שר מיוחד לתפוצות, שהצביע נגד יהדות התפוצות. באמת, עמיחי שיקלי, אני שואלת אותך, אתה יושב פה, מה הלו"ז? אתה קם בבוקר – מה הלו"ז של המשרד הזה? מה אתם עושים עבור יהדות התפוצות? אני אחסוך לך – כלום.
אני רוצה להגיד על איך שהממשלה הזאת מדברת לאזרחים ולאזרחיות, כי נראה שבבית הזה אסור להגיד שקשה. אסור להגיד: אנחנו קורסים. אסור להגיד: אנחנו צריכים עזרה. אסור להגיד. כאילו עצם ההצבעה על המצב של האזרחיות והאזרחים מחלישה את העם. האזרחיות והאזרחים זה העם. אם לעם קשה, זה יותר מבסדר גמור להגיד: קשה לנו. זה אסון בעיניי שהממשלה הזו לא מסוגלת לבוא ולהגיד פה על הפודיום. יצאנו למלחמה צודקת. הגרעין האיראני הוא איום קיומי על ישראל. יצאנו למלחמה צודקת, אבל מה קשה לכם לעמוד על הפודיום ולקחת אחריות, להכיר בכאב של האזרחים והאזרחיות? למה אתם רצים בכל אולפן ואומרים שהקושי זה החלשה, ולא לדבר על זה, וזה כמו ערוץ 12 או 13 או כאן 11 – וחלילה רק לא 14, ששם יש, תסלחו לי, זה כמו איזו זקפה לאומית. מה קורה לכם? לאנשים קשה. אתם לא באירוע.
אני באמת חושבת על זה, אתם אולי לא הורים בממשלה. כל הורה מכיר את זה שהילד שלו רץ, נופל ומקבל מכה. לפעמים המכה כואבת, יש שפשוף, לפעמים גם יורד דם. אז מה אתם אומרים לילד שלכם? קום, קום, קום, לא קרה כלום? אבל קרה, הוא נפל, קיבל מכה, כואב לו. הורות מיטיבה עוצרת רגע ואומרת: כואב, אני איתך, גם מנסה לעזור, לתת יד, לשים פלסטר. כל הורה גם מכיר את הטריק עם מגבון, מגבון מרפא הכול. שמים על הפצע. אבל ממשלת ישראל לא. כאילו החולשה היא כישלון. החולשה היא לא כישלון. להכיר בכאב זה לא כישלון. התפקיד שלכם כממשלה זה להנהיג, זה להיות מכל של הכאב של העם, קודם כול להכיר בכאב הזה; ב. לתת לו פתרונות.
אני רוצה עוד לדבר על הכאב של העם, כי יש פה דור שלם. אני לפני כשלושה חודשים יזמתי את יום הצעירות והצעירים בכנסת. לפני הדיון ערכתי שאלון על מה הם רוצים לדבר – על תעסוקה, על בריאות הנפש, על לימודים. 100% מהעונים השיבו שהם רוצים לדבר על בריאות הנפש. יש לנו דור שלם שקורס. אין מענים בבריאות הנפש. כל מי שהלך לבקש טיפול יודע שיש המתנה של חודשים ארוכים לקבל טיפול, ואין מענים. הם צריכים להמתין חודשים ארוכים. בזמן הזה המצב שלהם רק הולך ומחריף. מעגל הסיכון של הצעירים בסיכון התרחב בצורה קיצונית להחריד בשנתיים וחצי האחרונות. אוכלוסיות שרק לפני רגע לא נחשבו בסיכון, נכנסו לתוך מעגל הסיכון. היקף הצעירות והצעירים שמידרדרים בחזרה למעגל הזנות תחת המערכה האחרונה עם איראן הוא בלתי נתפס. אתם כאלה פריבילגיים בממשלה, שאתם בכלל לא יודעים איך נראים חיים של צעירה בסיכון שיצאה כבר ממעגל הזנות והצליחה ויש לה דירה משלה והיא עובדת כל בוקר והיא כל יום נלחמת. כי אין דבר כזה לצאת ממעגל הזנות וזהו – כל יום זאת מלחמה, ולקחת בערב כדורים כדי להצליח להירדם. אבל אז צריך, תוך כדי הכדורים, לקום לאזעקות, וגם אין ממ"ד בבית, צריך לרדת; גם אין בבניין, צריך לרדת למקלט שכונתי. אז כל ערב הן רצות למקלטים השכונתיים, ששם הן גם לעיתים פוגשות את הפוגעים שלהן. זה אכפת לכם בכלל? באמת, השר שיקלי, אתה יושב פה, זה בכלל מזיז לך עפעף? משהו?
אוה, תודה, נעים מאוד. התפקיד של הממשלה זה לקחת אחריות על כל הצעירים והצעירות שלנו, ובמקום זה – הכספים הבזויים האלה, הכספים הקואליציוניים. הם עשו קיצוץ רוחבי בכל משרדי הממשלה, 3%. באמת נשגב מבינתי איך מקצצים במשרד הרווחה 3% בימים כאלה.
גם אין שר. אז אפשר לקצץ את השכר שלו, פשוט? אני לא מבינה, למה זה 3% ממשרד הרווחה? הייתי על זה בוועדת הכספים. זה לא רכיב לקצץ במשרד הרווחה, זה תוכניות של צעירים וצעירות שגוזרים להם. אם יש היום לתת את האפשרות לטיפול, למשל לצעירה כמו שאני עכשיו הסברתי, יש תוכניות, ועד לפני חודשיים הייתה אפשרות לתת 10,000 שקלים סל גמיש ולתת לה מענים. ה-3% האלה אומרים שבמקום 10,000 שקלים זה יורד ל-1,500 שקלים לצעירה. זה אומר שאין טיפולי שיניים ואין תמיכה רגשית ואין מענים, אין כלום. למה? בשביל עוד כסף להשתמטות? בשביל מה? ובאמת, פשוט לא אכפת לכם.
יש תקציבים נוספים, למקלטים לנשים במעגל האלימות, וכבר דיברתי על זה פה, שהמקלטים ריקים, הם בתת-איוש, כי האלימות כל כך גואה במשפחות שאימהות כרגע לא יכולות בכלל לאפשר להן לחשוב על עצמן ולצאת מהבית. אז יש המון נשים שמסתובבות עם חבלות קשות על הגוף במשך חודשים. בשנה שעברה ראינו את המספרים, מספר שיא של 46 נשים שנרצחו, לא בחלל ריק, בכוונת מכוון של הממשלה הזאת, אין לזה מילה אחרת. כי כסף יש; הוא לא הולך למקומות הנכונים. הוא לא הולך לקמפיין לאזיק האלקטרוני, הוא לא הולך לקמפיין להעלאת המודעות לחדרים האקוטיים, הוא לא הולך, 3 מיליון שקלים – תסלחו לי, 3 מיליון שקלים עלובים, אפילו אפשר להגיד, עם כל הכספים שאתם מחלקים פה – בשביל לשים תקן של חצי רופאה בחדרים האקוטיים. כל יום מגיעים נפגעת או נפגע לחדרים האקוטיים בישראל, כל יום. וזה מהפגיעות הכי חמורות שיש בישראל, זה אונס קבוצתי, זה גילוי עריות, זה ילדים בני שנה שמגיעים לחדרים האלה, ולא יודעים איך לדגום אותם, כי אין הכשרה מספיק, כי יד ימין לא מדברת עם יד שמאל, כי לא עוברים כספים.
כמה כושלים אתם יכולים להיות בניהול, באמת? לכל מקום שאתה הולך, אתה צריך להגיש קורות חיים, יש תנאי סף. מינימום, מינימום של ניהול, מינימום, לראות את האנשים עצמם – לא קיים. אז בין 400 ל-500 נשים שיוצאות כל שנה מהמקלטים לא יכולות להשתלב בדירות, כי הן לא מוכרות לדיור הציבורי. למה? יש לי כל מיני טיעונים שאפשר להגיד אותם. שורה התחתונה – לא אכפת, לאף אחד פה לא אכפת. גם היום הממשלה הזאת לא מגיעה לפה בכלל, היא תגיע לפה רק בערב כדי להצביע בעד, כמו רובוטים.
אני רוצה להגיד דבר אחרון על הקיצוצים בתקציבים האלה. גם בחינוך המיוחד וגם בחינוך הרגיל, שנמצא בקריסה, אבל גם ברווחה, יש מסגרות, גם בתעסוקה וגם בבתים לחיים וגם בדיור בקהילה, לאנשים עם צרכים מיוחדים. ומי שמכיר, למשל במוגבלות של האוטיזם – שינויים זה דבר קשה מאוד, יציאה משגרה זה אירוע מערער מאוד. בימים כאלה הם צריכים עזרה ותמיכה של המדריכים ושל הצוותים שלהם בתוך המסגרות, ואין מספיק. העמותות, החברה האזרחית נכנסת לגירעונות בשביל להצליח ולשלם למדריכים ולמדריכות, כדי לתת את השירות הטוב לבוגרים עם מוגבלויות שאין להם פתרונות אחרים. אבל הלב של הממשלה הזאת פשוט ערל, אני לא יודעת, באמת, כאילו כלום לא נוגע בכם, כאילו לכם אין ילדים עם צרכים מיוחדים, כאילו אתם לא מכירים נפגעות ונפגעי אלימות מינית. הסטטיסטיקה מלמדת, נגיד על נפגעות ונפגעי אלימות מינית, שאחת מתוך שלוש נשים נפגעת מינית ואחד מתוך שישה גברים נפגע מינית. עד גיל 12 – אותו דבר. זה נתונים של משרד הבריאות, לא שלי. הרי אפילו סטטיסטית, מתוך 120 חברות וחברי כנסת יש פה נפגעים. אז איך לא אכפת לכם? איך לא אכפת לכם?
את כל החברה, גם החרדית וגם הערבית, את כולם, והפגיעה המינית, אגב, היא לא יותר בחרדית או בערבית או בכללית. נכון שאופי הפגיעה בחברות השונות הוא משתנה. אבל היקף הפגיעה הוא נשאר. ולכן אני רוצה להגיד שהתקציב הזה הוא באמת בזוי, והוא מעיד עליכם.
יש סופרת, היא גם הייתה אמריקאית, משוררת, קוראים לה וירג'יניה וולף. היא כתבה כל מיני מסות. אחת מהמסות שלה – "חדר משלך". במסה שלה היא מתארת את זה שכל אישה צריכה חדר משלך ופני. אני אתרגם את זה לחדר משלך ושקל, וזה תקף לכל האוכלוסיות, כי אם יש לנו אזרחים ואזרחיות, ויש לנו רבים מהם מדי בימים אלה, שאין להם מרחב, חדר משלהם, מוגן, גם פיזי וגם רגשי, ואין להם את היכולת הכלכלית ללכת ולרכוש את מה שהם צריכים כי גם יוקר המחיה חונק אותם – אז הממשלה הזאת, לא רק שהיא נכשלת, היא פשוט רשלנית, כי כל אזרח צריך חדר משלו ושקל בשביל לחיות חיים בטוחים, וזה לא מותרות. זו החובה של ממשלה.
1,533 מילים של עדי עזוז. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.