אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים.
לא, לא, אני ממש לא. זה בסדר גמור. זו דרכו של פיליבסטר.
לצערי הגדול אני שומע עכשיו, קריב, ששר האוצר מודיע שרק באמצע אפריל יעבור מתווה לפיצויים לאנשי עסקים. רק באמצע אפריל. עכשיו, אני רוצה שתבינו שרק באמצע אפריל אנחנו נעביר את זה, אז אנשי העסקים יגישו בקשות ויוכלו לקבל – הוא אומר שתוך עשרה ימים – מקדמות ראשונות. אז אלוהים ישמור; במקום להתעסק בכנסת הזאת בחוקים שהם חסרי משמעות ואין ביניהם לבין המציאות ולא כלום, היו צריכים להתעסק עם אנשי העסקים.
מי שמטייל, וכולנו או רובנו מטיילים בצפון ובדרום ובמרכז, ופוגשים אנשי עסקים שעולמם חרב עליהם. הם כולם מחכים למתווה הזה. אילו רק יכולנו לשבת כולנו סביב שולחנות – במקום החוקים ההזויים האלה שעברו כאן, שעליהם ישבו כאן ימים ולילות כשאנשי העסקים זועקים, זועקים כי אין להם הכנסות. וזה לא התחיל אתמול ושלשום ולפני שבוע; מ-7 באוקטובר כולנו נגררים, כולנו נמצאים בתוך המלחמה הזאת. ואם מישהו חשב שמשרד האוצר, פקידיו ושריו למדו משהו – לא היה ולא נברא. אותו הדבר, אותם המכאובים, אותה הביורוקרטיה, אותה הציניות כלפי האנשים הטובים האלה.
אני רוצה לעבור לנושא אחר, ברשותך, אדוני. הפכנו למדינה שאוכלת מנהיגיה, אוכלת מפקדיה, אוכלת את המגינים עליה. הרמטכ"ל הרים דגל, שני דגלים: באירוע מאוד סגור ומסוגר, כשהוא רצה להאמין שאפשר לדבר חופשי ולהגיד מה המכאובים של צה"ל. ובשעה שהחברים שלי מגדוד 420 נמצאים, נדמה לי, בסבב הרביעי או החמישי, וחטיבה שלמה, 646, נמצאת בסבב החמישי והשישי, בשעה הזאת אומר הרמטכ"ל: אנחנו צריכים עוד חיילים; מרים דגל ומרים עוד דגל.
וראו זה פלא. הרמטכ"ל הטוב הזה, זה שמנהיג את המלחמה הארוכה הזאת בעוז, באורך רוח, בתבונה גדולה מאוד, שנקרע בין כל המכאובים של צה"ל, שיושב הוא, ומפקדי צה"ל, ומנסים לשבץ, ולדבר לליבם של הלוחמים, וברוך השם שיש לנו את הלוחמים והלוחמות הטובים ביותר בעולם – אבל אוי לו לרמטכ"ל שהעז להרים דגל אדום ולהגיד: אנחנו נמצאים על פי התהום. מייד הוא הפך להיות לאויב המדינה.
ואני תמיד אמרתי לכולם, אמרתי: כשאנשי הימין הקיצוני מתחילים לפגוע, ולדבר כנגד מפקדי צה"ל, וכנגד אנשי אקדמיה, וכנגד שופטים, וכנגד אנשים מהשורה, והאחרים שותקים – זה מגיע גם אליכם. זה מה שקורה. זה מה שקורה.
פגשתי קצין צה"ל לא מזמן ודיברתי איתו, והוא אמר: אנחנו משתדלים להוציא מהצבא את הפוליטיקה. אמרתי לו, אני מאוד מכבד את זה, אבל הפוליטיקה תגיע אליכם. אם אתם לא תדברו בקולה של מלכות, אויה לכם. אז לפחות בשם הרבה מאוד חברי כנסת, גם מהליכוד, אני אומר לך, אדוני הרמטכ"ל, חזק ואמץ, אל תיחת בפני אף אחד.
אל תירא ואל תיחת, תגיד את דעתך. אנחנו יושבים בוועדת החוץ והביטחון. כולנו - - -
גם מרגי מגבה אותך. כן, אמרתי. כולנו מגבים אותך. ונשב ונעשה הכול כדי שחוק ההשתמטות הזה שדיבר עליו ראש הממשלה יצא מעולמנו, וכן יתגייסו. מחר עולה חוק השירות הלאומי, ואנחנו מתנגדים לחוק הזה. שואלים אותי: למה אתם מתנגדים לחוק? רק תקראו את החוק. החוק מדבר על 1,350 חרדים שהם בני גיוס לצבא, שלוקחים אותם לשירות הלאומי. במקום לקחת אותם לשירות צבאי, פותחים להם פרוזדור ואומרים להם: בואו לשירות. שאלנו את נציגי צה"ל: האם אין להם יכולות קרביות? האם יש להם בעיה מסוימת? אמרו: לא, זה לא כתוב. יש להם יכולת קרבית, אבל אנחנו בכל זאת עוקפים את חוק הגיוס ונותנים להם ללכת לשירות לאומי.
בשבוע שעבר העליתי חוק, אדוני היושב-ראש, שביקש – ומרגי, אתה תמכת בחוק הזה, הצבעת נגד בגלל המשמעת הקואליציונית. אמרת את זה בקולך, גם זה אומץ, היזהר שלא יתקפו אותך, אבל אני מכבד את האמירה הברורה שלך. העליתי חוק שמדבר על פערי בריאות, שכל מה שהחוק הזה ביקש זה לא לתפוס כותרות ולא לעשות קשקושים – כי הייתי ראש עיריית דימונה והקמתי חדר מיון קדמי. ומספרים אנשי דימונה – וראש העיר שבא אחריי, בני ביטון, בנה קומה שנייה. באירוע האחרון שהיה היו 145 פצועים, חצי מהם טופלו במרכז מיראז'. לא היה צריך – אגב, קרוב כמה מטרים למוקד ההתרחשות, נפילת הטיל. אבל בני ברוב חוכמתו פיתח את זה, הקים קומה שנייה והביא עוד רופאים, ויש שם רפואה דחופה וכל מה שצריך במיון קדמי. אז כל מה שביקשתי זה ששר הבריאות יכתוב אמות מידה ויבדוק אותן, וסוף-סוף נפתור את הבעיה של קריית שמונה ושל הצפון ושל אילת ושל בית החולים באילת.
ואני מסתכל בתקציב ונובר בתוך התקציב, ובמקום לראות שסוף-סוף מתקצבים את זה – מקצצים בתקציבי הבריאות. מה לעזאזל גורם לאלה שכותבים את התקציב הזה לשתוק כשמקצצים בתקציב הבריאות? אני מבין שיש מלחמה ואני מבין שיש תקציבי פלאט, אבל אתה יכול להעיד, מרגי - - -
אבל אתה יכול להעיד שבפעמים שאתה היית ואני הייתי, לא נתנו לגעת בשקל אחד ברווחה.
שקל אחד. אמרו: מלחמות. אמרנו: כלום, ברווחה לא נוגעים, בבריאות לא נוגעים. לא נוגעים. כל בר דעת מבין שבנושאים כאלה לא נוגעים. אבל אין שר. יש מנכ"לים, חלקם טובים. אבל יותר מזה – יש שר אוצר שחושב שהוא יודע הכול ופקידיו יודעים הכול. הייתי שותק אילו היו מוכיחים לנו שאין כספים קואליציוניים, אילו היו מוכיחים לנו שהמשרדים המיותרים ייסגרו, אילו היו מוכיחים לנו שמישהו הידק את החגורה. או אז היינו אומרים: אוקיי, בשעת דחק, כשכולם מקצצים, אנחנו נמתין לשנה הבאה – אבל לא כשמחלקים כספים קואליציוניים.
עכשיו, אני לא נותן עיני, לא בתלמידים ולא במורים ולא בילדים החרדים. אני מדבר על תוספות מיותרות. ביקשתי מאנשי ש"ס שיסבירו לי למה יש 60 מיליון לחרדים שבאים מארצות הברית. לא די בכך שאנחנו מסבסדים את החרדים שלנו – עוד 60 מיליון. כולם שותקים. שקט, כאילו וזו גזרה משמיים. עם 60 מיליון שקלים היינו פותרים פעם אחת ולתמיד את בעיית הבריאות בקריית שמונה.
לא, אני רוצה רק דקה אחת.
אנחנו שומעים – ואני רוצה לסיים – אנחנו שומעים על רצף הירי, גם בצפון וגם בדרום. ואני רוצה לשלוח מכאן לחבריי, לחברינו הטובים, ראשי הערים, כולם בלי יוצא מן הכלל, בכל הארץ – אנחנו רואים אתכם, אנחנו רואים את אביחי בקריית שמונה ואת רונן בנהריה ואת ראשי המועצות המקומיות, ואת שלומי, את ראש המועצה, את גבי, ואנחנו רואים בדרום את בני ביטון, ואנחנו רואים את רוביק. ואני רוצה לשלוח לכם מכאן, בשם כל מי שיושב כאן ועוד, את חיזוקנו – לדעת שבשעה שבמדינה לעיתים חלק מהמשרדים קורסים, אתם נמצאים שם בגבורה גדולה ומתפקדים בתוך היישובים שלכם תחת אש. היו ברוכים. אני באמת אומר לכל חבריי, הרבה שנים אני אומר שהזרוע הביצועית של מדינת ישראל היא ראשי וראשות הערים, והיום זה מוכח. תודה רבה, אדוני, וסליחה שהארכתי.
1,012 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.