שלום, אדוני היושב-ראש, חבריי, חברותיי, השרה, אני רוצה לפתוח בדברי הספד שנשא היום אחר הצהריים אורי אפשטיין, המחליף של המחליף שלי בשער הנגב. המחליף שלי היה חברנו שנפל על משמרתו, אופיר ליבשטיין, הגיס של אורי.
כן, מייד ניגע, יחד עם בני משפחה רבים וכמובן עשרות חברים. אקרא כמה דברים שאמר אורי. דיברו, כמובן, הבנות, חברי הקיבוץ ואחרים. הוא אמר על עמוס דברים, אני אומר את זה מהצד, שכל מילה בסלע.
"יש אנשים שמשאירים חותם על המוסדות שבנו, יש אנשים שמשאירים חותם על הנוף שעיצבו. ואבא שלי" – אומר אורי – "עשה את שניהם. אבל מה שאני רוצה לספר לכם היום הוא על אבא שהיה האיש שבנה את הבית שלנו, הבית הקיבוצי.
עמי כהנא, ד"ר עמי כהנא, שהוא חוקר, חוקר הקיבוץ, סוציולוג, חבר קיבוץ כפר עזה, הוא חקר את הקיבוץ עמוק יותר מכל אדם שאני מכיר, וכתב עליו אתמול: תרומתו של אבא שלך להצלחת כפר עזה בכל המישורים היא אולי הגדולה ביותר של אדם יחיד בקיבוץ; אדם יחיד ב-50 שנה. הוא היה שם בנטיית הפרדס בתחילת שנות השישים, בהקמת כפרית – המפעל יוצא הדופן – בפריצה שלו של המפעל להקמתו בין-לאומית ובתהליכים חברתיים חשובים, כמו לינה משפחתית, כמו שינוי אורחות חיים.
בכל צומת שכפר עזה חצה, אבא היה שם. ועמי הצביע על דבר עמוק יותר, בכל אותם צמתים – ותראו כמה זה, כמה חשוב לאיש ציבור להבין ולהיות מסוגל לעשות את המהלך הבא – לאבא תמיד היה מספיק כוח, בוא נגיד, במונחים שלנו, כוח פוליטי, ציבורי, חברתי. כדי לחסום כל החלטה שלא מתאימה לו, ובכל פעם הוא בחר לפתוח את הדיון, לפתוח את הפתח, הוא נאבק על עמדותיו, אבל בנקודת ההכרעה הוא אפשר, הוא אפשר לציבור לקבל את ההחלטה שהציבור מבקש לקבל. לא שם רגל, לא הכשיל, זו הייתה הגדולה שלו. ואת הגדולה הזו – אומר אורי – ראיתי אני, כבן.
אגב, אח שלו, הדוד של אורי, נפל בשבי הסורי. אריק, מהחרמון, נשאר בגדר נעדר, ועמוס נאבק עליו כמו שהוא ידע להיאבק על משפחה הקטנה שהייתה לו. חלק לא קטן נהרג בשואה, נרצח בשואה.
ב-7 באוקטובר, אבא נשאר לבד עם איילת – איילת, אשתו של אורי – אורי נשאר בבית עם הילדה הקטנה, ואיילת רצה מהבית שלהם לבית של עמוס, הם היו 30 שעות בממ"ד. באותו בוקר נרצחה אימא שלי, בלהה, אשת חייו ואהבת חייו, בפתח הבית. נפל באותו בוקר אופיר ליבשטיין, חתנו, בהגנה על הקיבוץ שאהב, ונרצחו ניצן ונטע, נכדיו. 30 שעות שמסביב שומעים רק פיצוצים, יריות, צעקות של המחבלים, הוא שכב בממ"ד וידע מה איבד. הוא כבר ידע את מה שאיבד, אבל אחרי שיצא, בשבעה, הייתי אצלו בשבעה, הוא בחר לדבר על העתיד. הוא אמר – כך אומר אורי, הבן שלו, שנבחר כראש המועצה האזורית שער הנגב – עמוס אמר כבר בשבעה, אחרי האובדן העצום, אנחנו צריכים לבנות את כפר עזה קצת אחרת, מקום שטוב לחיות בו, שמביט קדימה.
זה לא היה שבר, זאת לא הייתה כניעה, זה היה חזון. אבא שלי בן 81, אחרי היום הנורא ביותר בחייו, ועדיין חושב ומדבר חזון. אבא – אומר אורי – כשהשתחררתי מהצבא, באתי לנהל את הקיבוץ. אמר לי אחד מוותיקי הקיבוץ, אתה מביא את הרוח של אבא שלך, איש חזון ויוזמה, שיודע להפוך חלום למעשה, ותמיד חושב על הדורות הבאים. קיבלתי את זה כמחמאה, היום אני מבין שזו האחריות.
ואורי מסיים את הדברים שלו במבט קדימה: אנחנו נבנה כפר עזה כמקום שטוב לחיות בו. אנחנו נמשיך לבנות אזור ומדינה שראוי לחיות בה, ונדאג שהמקום שכל כך אהבת, המקום שאתה, אימא והחברים מדור המייסדים, בניתם בעמל, בדם וביזע, יהיה גם המקום שהכי טוב לחיות בו, זו החובה שלנו כלפיכם, כלפי הילדים שלנו, וזו ההבטחה שלנו לדורות הבאים.
אני רוצה לספר לכם שבשבעה עמוס סיפר לי סיפור קטן, אינטימי, שלו ושל בלהה, אשתו. בלהה הייתה אישה מיוחדת, מורה למדעים מדויקים, צלמת נהדרת, אישה מופלאה. הייתי פוגש בה, אני הייתי רץ במשעולים בין מפלסים לכפר עזה והיא הייתה מצלמת, ואחרי אחד הפיצוצים – הרקטות, שהתפוצצו בכפר עזה מאוד קרוב אליהם – עף איזה ספר ובלהה הרימה את הספר והראתה לעמוס את השיר. זה היה הספר של ויסלבה שימבורסקה הפולנייה, כלת פרס נובל לספרות, ויש לה שיר שעוסק במלחמה אחרי מלחמה, שנקרא בתרגום בעברית: סוף בהתחלה. אני רוצה לקרוא לכם, אני לא הכרתי את השיר, ועמוס הציג לי אותו בשבעה.
"אחרי כל מלחמה, מישהו חייב לנקות / סדר כלשהו הרי לא יתרחש מעצמו. / מישהו חייב להדוף את איי החורבות אל צידי הדרכים / כדי שיוכלו לעבור בהן עגלות מלאות מתים. / מישהו חייב לבוסס בטיט ובאפר / בקפיצי ספות, שברי זכוכית וסמרטוטים מדממים. / מישהו חייב לגרור קורה כדי לתמוך בקיר / להתקין זכוכית בחלון / ולקבוע דלת על ציריה.//
זה איננו פוטוגני ומצריך שנים ארוכות / כל המצלמות נסעו מכבר למלחמה אחרת. / את הגשרים צריך בחזרה ואת תחנות הרכבת מחדש, / השרוולים ייקרעו לגזרים מרוב הפשלה. / מישהו ומטאטא בידו עוד נזכר איך היה / מישהו מקשיב ונד בראש שלא נתלש, / אך כבר בסביבתם יתחילו להסתובב כאלה שזה ישעמם אותם. //
מעת לעת מישהו עוד יחפור מתחת לשיח טעון טיעונים אכולי חלודה / ויעביר אותם לערימת השיירים. / אלה שידעו מה יתרחש כאן ומדוע / חייבים לפנות מקום לאלה שיודעים מעט ופחות ממעט, ולבסוף שום דבר. / בעשב שכיסה את הסיבות והתוצאות / מישהו חייב לשכב לו עם שיבולת בין שיניו ולבהות בעננים".
זה השיר של ויסלבה שבלהה הציגה לעמוס ועמוס הראה לי, והיום ליווינו את האיש הזה למנוחות.
אני אגיד כמה מילים על התקציב, אבל לפני שאגע בתקציב, ובהקשר מיידי לסוגיות הקשות שנמצאות בו, אנחנו מדברים על מאות מיליארדים שעל חלקם אין ויכוח – אולי חלקם הגדול – אבל תקציב הוא במובן מסוים כמו תבשיל. המרכיבים העיקריים מובנים מאליהם, בסיסיים, ידועים. תשים קצת יותר מדי תבלין, קצת יותר מדי מלח, קצת יותר מדי פלפל, סוכר, תלוי מה – והקדחת את הקדרה. במובן הזה, המיליארדים שעליהם אנחנו מצרים, הם המיליארדים שפוגעים בחוסן, פוגעים בסולידריות, פוגעים בתחושת היחד – אותה תחושה שעמוס, כאיש רב-כישורים ויכולות, ידע כמה היא חשובה, כמה הם חשובים לחוסן הקהילה הקטנה והגדולה יותר. אני רוצה לספר לכם, היום הייתי בקיבוץ ארז, בעוטף עזה. הם מארחים היום ילדים – תשמעי, יעל – מקיבוץ שניר, ולפני כמה ימים הם שלחו עוגות מעוטף עזה לקיבוץ שניר, יש להם איזה קשר - - -
כן? הינה, גם בגעתון קיבלו משם. והוותיקות, אולי גם הצעירות, סורגות בובות קטנות לפעוטים, לקיבוץ שניר. וביום חמישי, כשיעל ואני עלינו צפונה, היינו במטולה, בקריית שמונה וברמות נפתלי, אבל גם במשגב עם, ביום מאוד סוער – איך אמרנו? גם מטאורולוגית, גם נפשית, גם ביטחונית, כמובן, בבוץ, ברעש ובחשש אנחנו רואים בפסגה, במשגב ההר, במועדון, בחדר האוכל של משגב עם את אנשי שניר. אותם אנשי שניר, שקיבוץ ארז דואג להם, הם דואגים למי שמצבו עוד יותר לחוץ מאשר מצבם. וגם הם בשיא הקושי מוצאים אפשרות להתגייס. מופע נפלא עשו, ערב פלאפל, הגיעו עם הציוד והאכילו את כל מי שרצה להגיע.
התקציב הזה, חבריי וחברותיי, אדוני היושב-ראש, לא עוסק רק במספרים, הוא עוסק בבחירה בין טובת הכלל לבין אינטרסים צרים. והבחירה שמוצגת כאן, חלקה, היא בחירה שגויה. תקציב מדינה לא יכול להיות רשימת קניות של קבוצות לחץ. כספי ציבור צריכים לשרת את כלל האזרחים, לא מגזרים ספציפיים. העברות ייעודיות במסגרת הסכמים קואליציוניים ללא קריטריונים שוויוניים הן פסולות; תקצוב מוסדות או פרויקטים שלא עומדים באותם סטנדרטים של כלל המערכת, או העדפות תקציביות לפי שיוך פוליטי ומגזרי הם פגיעה בצורך הלאומי. לא פחות, לא פחות מ-75% מהכספים הקואליציוניים שהממשלה ולצערי הכנסת כנראה תאשר לשנת 2026 מתוך סכום כולל של 5 מיליארד שקלים, מיועדים למגזרים הספציפיים, ולא לכלל הציבור. במשך השנה צפויים למעלה מ-2 מיליארד שקלים נוספים להצטרף לחבילת הכספים הקואליציוניים.
כשאנחנו מדברים על המיליארדים האלה, ליבנו, אדוני היושב-ראש, קצת גס במיליארדים, כי אמרו לנו שכל יום לחימה הוא מיליארד, 1.5 מיליארד, אז מה זה 5, 6, 7 מיליארדים לכספים קואליציוניים? זה שניים-שלושה ימי לחימה, שום דבר. לא – הכספים האלה הם כספים שאיתם אפשר לעשות כל כך הרבה. במאות מיליונים - -
- - במאות מיליונים, גברתי השרה, אפשר לשפר באופן דרמטי מצב מיגון של חסרי ישע בצפון ובמרחבים אחרים – 1.4 מיליארד נדרשים כדי לייצב את מערכת החינוך בגיל הרך, לתת מענה למחסור בגננות; מיליארד נדרש למכון ויצמן לפיצוי ועדיין לא ניתן; 700 למערכת בריאות הנפש והפארה-רפואית. יש כל כך הרבה צרכים, כל כך הרבה צרכים.
אני רוצה לחדד ש-302 מיליון שקל של כספים מגזריים כבר הוטמעו בתוך בסיס התקציב לשנת 2026 במשרדי ממשלה שונים עבור גרעינים תורניים, בניית מוסדות דת וכו'; מיליארד שקלים מיועדים להיות מופנים השנה למימון תוכניות חומש להתנחלויות ביהודה ושומרון, ובוודאי, בוודאי לא כל מאות המיליונים האלה מוסכמים.
600 מיליון מחכים להסרת המגבלה המשפטית להעברה לרשתות החינוך החרדיות, להשוואת תנאי עובדים בהן לאלו של אופק חדש, למרות שלא עומדים בתנאים, הטבות מס בלתי מוסכמות ועוד ועוד. כל שקל, כל שקל שמופנה למטרה סקטוריאלית הוא שקל שלא מופנה, שלא מושקע בילדים שלנו, של כולנו, בבריאות של כולנו. אולי זאת נקודה שכדאי לשים לב אליה. אנחנו מדברים לעיתים על השקעות בתשתית, שהן חשובות - - -
אני רק אגיד את המשפט האחרון – שיש השקעות שהן השקעות חיוביות, יש השקעות שהן השקעות שליליות, וההשקעה בצמיחה - -
- - זו השקעה חיובית. ההשקעות שאנחנו מדברים עליהן, חלק גדול מהתקציבים הקואליציוניים מתמרצים באופן שלילי השתלבות בתעסוקה ובפרט תעסוקה איכותית. על כך אנחנו מצירים, ולכן נתנגד לתקציב הזה. תודה.
1,478 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.