תודה רבה. אדוני היו"ר, אדוני השר, קודם כול החלמה מהירה לאימא, סימון.
טוב, מכירים את זה שעולים ואז אומרים: סבתא בישלה דייסה, ולמי לא נשאר? אז אין לי מספיק אצבעות בשביל להגיד למי לא נשאר, אז נלך הפוך. מעל 700 מיליארד הולכים לאשר פה היום. 700 מיליארד שקלים, תקציב מדינת ישראל. הכסף הגדול, כמו שכולנו יודעים, הולך לכל הדברים שאף אחד מאיתנו לא צריך. מה למשל, אתה שואל? אני אגיד לך מה למשל.
שיאנית השכר, המשרד למשימות לאומיות, 1.4 מיליארד. שיקלי, שמעת את המספר?
1.4. חכה, אני ממשיך. סעיף של עידוד השתמטות, מה אתה אומר על עידוד השתמטות? עידוד השתמטות, מה אתה אומר? 54 מיליון לעידוד השתמטות, מה אתה אומר?
איך חרטא ברטא? לא הבנתי, איך?
לא, אני מדבר איתך על זה שמעודדים פה השתמטות, אמיתי. רצו להעביר פה חוק פטור מגיוס ורוצים להביא אותו אחרי הפגרה עוד פעם. מה אתה אומר על זה? אתה נגד? נגד, בעד? יש דעה, עמדה כלשהי?
כן, לא ראיתי דבר כזה. לא ראיתי דבר כזה. זה יפה. תדע לך שאחת ההחלטות הגאוניות שעשית בקריירה שלך זה שביקשת להיות שר נורבגי. אי-אפשר לעמת אותך עם כל ההחלטות וכל ההבטחות שהיו לך אצל בנט. אני מוריד את הכובע בפני מהלכים פוליטיים כאלה.
ועכשיו נחזור למי לא נשאר, כי הבנו ש-1.4 מיליארד שקל הולכים למשרד למשימות לאומיות, שאלוהים יודע מה המשימות; 54 מיליון שקל לעידוד השתמטות.
אבל היום מעונות היום, הגננות של הילדים שלנו, אלו שעסוקות כל השנה בלחנך את פעוטות ישראל מגיל לידה עד גיל שלוש, אותו פער – מדינת ישראל לא יודעת מה לעשות עם השנים האלה. במדינת ישראל תינוק נולד בגיל שלוש. לפני גיל שלוש הם לא יודעים שהוא קיים בכלל. הם בבית, מעונות פרטיים, לא משנה מה קורה, כל עוד זה לא בעיה של המדינה. לא יודע אם תזכרו, זה לא היה מזמן כל כך – אחת הבטחות הבחירות המרכזיות של נתניהו הייתה שהוא יעשה מערכת חינוך מגיל לידה עד גיל שלוש. ואז מה קרה? הוא נבחר ושכח. שאלתי פעם את האוצר: אבל הוא הבטיח. אמרו לי: כן, אבל זה עולה 30 מיליארד. אמרתי: מה, הוא לא ידע שזה עולה 30 מיליארד? הוא ראש ממשלה בשנה הראשונה שלו? אמרו לי: ברור שהוא ידע. אמרתי: נו? אמרו לי: תבין לבד. אף אחד לא מתכוון לקיים פה כלום, והיום הן הולכות לקיים הפגנה מחוץ לכנסת. בגשם, בקור, הגננות של מדינת ישראל הולכות לעשות הפגנה, כי במדינת ישראל החליטו לעשות שתי רובריקות של עובדים: יש עובדים במגזר הציבורי, שמקבלים 100% חל"ת, 100% זכויות; נתקעת בחו"ל, לא משנה מה קורה – אתה מקבל את הכסף שלך. ויש עובדים אחרים, שמניעים את המשק, שבזכות המיסים שלהם כולנו יושבים פה וקונים את הכיסאות הירוקים המכוערים האלה ועושים הרבה דברים למען עם ישראל. העובדים האלה מקבלים רק חלק מהחל"ת, מקבלים רק חלק מהזכויות, והם צריכים לחכות שישה ימים בשביל בכלל לחשוב על לקבל את האופציה לחל"ת. ובוועדה נלחמנו להוריד לעשרה ימים את היום שאפשר להוציא לחל"ת, גם זה במלחמה גדולה, כי החליטו שאם כבר מצפצפים על הציבור, אז נעשה את זה עד הסוף. שידעו. שידעו שיש פה מלכים ועבדים.
אז אני באמת רוצה לשאול פה את הממשלה הנהדרת שלנו ואת הכנסת. דרך אגב, אתן לכם גם ככה הערה, נקודה: יש בתוך החוק הזה הסתייגות שלי, שאומרת: בואו נשווה, שווה ושווה, בין העובדים במגזר הציבורי לעובדים במגזר הפרטי. האם זה יקרה? כנראה שלא. ולמה אני מדבר על זה? כי יש לי חבר שהיה המצביע של השר שיקלי ומפלגתו, שכל היום שולח לי הודעות לתקשורת של שחר תורג'מן, נשיא לשכות המסחר, שאומר: איך יכול להיות שיש עובדים כאלה ועובדים כאלה? ואני כל פעם אומר לו: אריק, אחי, זה לא יעזור לך להתעצבן, תשנה בקלפי. תפסיק כבר להתעצבן מהם, הם לא סופרים אף אחד. הם לא סופרים את העובדים, הם לא סופרים את קריית שמונה, הם לא סופרים את הפריפריה. הם ישבו פה, יתעסקו רק בעצמם, ידאגו רק לעצמם, וככה המדינה נראית.
אני רוצה לספר לכם אירוע אישי שלי מהיום בבוקר. היום בבוקר הגן של הבת שלי, של רומי, עשה סדר פסח לכבוד הפסח. אמרו: תקשיבו, לא היה לכם גן כבר חודש, הילדים לא רואים אחד את השני, כל היום אתם תקועים במסכים, אתם בבית, בואו נעשה רגע איזה אינטראקציה, איזה משהו. הילדים קצת ינשמו אוויר ויראו את החברים שלהם. אז הלכנו לגן, בתוך מרחב מוגן, הלכנו לגן, ועשו להם סדר פסח עם שירים ואקורדיון, ובאמת היה מדהים. ואז, אחרי שנגמרה ההפעלה, הגננת מרים, אמרה: טוב, הורים, יש את החלק השני של הגן, תצאו, ואנחנו ניתן לילדים ארוחת צוהריים בשביל שהם יהיו ביחד. אף הורה לא הצליח לעזוב את הילד שלו. אין הורה אחד שהצליח לקום וללכת מרחק של שני מטר – לא כי לא רצינו, כי הילדים בכו. כי הילדים לא הסכימו לעזוב את היד לאף הורה, כולל הבת שלי.
עכשיו, האם מישהו במשרד החינוך חושב על ההתאקלמות שהולכת לקרות אחרי שחוזרים מחופשת פסח, אחרי שתיגמר המלחמה? האם מישהו במשרד החינוך הכין מערכים לשפ"ח, לשירות החינוכי-פסיכולוגי, איך הולכים הילדים האלה לחזור למערכת החינוך? האם מישהו במערכת החינוך הקצה שקל אחד, שקל אחד בודד, לשלוח אולי צוותים לבתים, לראות איך הילדים מסתדרים, לראות מה קורה איתם, לארגן להם איזשהו הווי, איזשהן חוויות, משהו? מישהו במקום האטום הזה חושב מה קורה לילדים קטנים מגיל לידה עד שלוש – שהמדינה לא יודעת שהם קיימים – אבל גם בגיל חמש ובגיל שש ובגיל 12, מה קורה להם כשהם כבר חודש בבית? כל רעש שהם שומעים, הם חושבים שזה התרעה או אזעקה. הם מתורגלים ללכת למרחבים מוגנים, ואף אחד לרגע אחד לא סופר אותם. אף אחד לא הקצה שקל מ-700 מיליארד שקלים בשביל הילדים האלה. להפך, יש קיצוץ רוחבי בכל המשרדים הרלוונטיים – קיצוץ בחינוך, קיצוץ ברווחה, קיצוץ בבריאות. אני לא רוצה אפילו שתבדקו כמה זמן ייקח לכם אם תצטרכו חלילה לקבוע תור לפסיכולוג. פסיכיאטר זה בכלל, זה דינוזאור, זה חד-קרן, זה לא קיים. אחותי פסיכיאטרית. אתם יודעים כמה זמן לוקח לקבוע תור לפסיכיאטר במדינת ישראל? הממוצע – שנה וחצי. אם חיכית לה שנה וחצי והגעת אליה אחרי שנה וחצי, שיחקת אותה, אבל מה היא יכולה לעזור לך כבר אחרי שנה וחצי? לא פעם אני מדבר עם אחותי, ואומר לה: טוב, אז מה את עושה? היא אומרת לי: אתה לא מאמין – היא, דרך אגב, בשניידר, שזה מקום מדהים – אתה לא מאמין. אני כבר יזום ניגשת בהתנדבויות שלי לבתי ספר לדבר. עכשיו, אין היום בתי ספר. אין היום לאן ללכת, אין עם מי לדבר. כולם סגורים בבתים.
במקום מתוך 704 מיליארד להקצות 100 מיליון שקל לאנשים האלה, שילכו ויעשו מפגשים, שידברו עם הילדים, שידברו עם ההורים, שיעזרו להם. אין פה אף אחד כי בסופו של דבר, מחלקת הדגים הקפואים תגיע בערב רק בשביל להצביע, אבל אם הם היו פה, הייתי שואל אותם איך עובר היום שלהם, מה הם עושים ביום-יום שלהם, שהוא כל כך שונה מאזרחי מדינת ישראל, שהם מרגישים שהם יכולים להיות כל כך מנותקים? כל כך מנותקים מהסבל של המשפחות בתוך הבית, כל כך מנותקים מיוקר המחיה, כל כך מנותקים מכל מה שקורה במדינת ישראל.
כנראה בגלל זה זו ממשלה שהיא שיאנית הטיסות. אין ממשלה שראתה יותר נתב"ג מממשלת נתניהו. זו הזיה. אתם לא תאמינו. לא תאמינו, אזרחי ישראל, ואפשר לבדוק את זה ממש בקלות, כמה כסף שילמו פה על טיסות השרים וחברי הכנסת של הממשלה והקואליציה הזו. אז אני רוצה להגיד לכם, הרבה יותר כסף ממה שהשקיעו ברווחה של ילדי מדינת ישראל, שהם חודש תקועים במקלטים.
ואם זה לא מספיק, העסקים הקטנים במדינת ישראל – יש תחומים שלמים שקורסים, תחומים שלמים שלא פתוחים כבר חודש בהוראת פיקוד העורף. דרך אגב, גני הילדים הפרטיים זה אחד מהם, ואף אחד לא מדבר עליהם. הם עדיין לא קיבלו את הפיצויים מהמבצע הקודם. הם קיבלו מקדמות, והם מחכים לפיצויים מהמבצע הקודם. מאז נכנסנו לעוד מלחמה, ובמלחמה הזו אפילו לא נפתחה המערכת להגיש את הפיצויים. כמה מנותקים אפשר להיות? איך אפשר לשבת פה במקום הזה, ולחשוב שבעוד חצי שנה, אולי פחות, בעזרת השם, אם ירחם עלינו, תצטרכו לבוא לציבור, תצטרכו לבוא לעם, ולהגיד לו לבחור בכם עוד פעם? מה תגידו, מה תחרטטו הפעם, מה תמציאו הפעם בשביל שיבחרו בכם שוב?
אני לא חושב שיש בעל עסק אחד במדינת ישראל שיכול לבוא לפה ולומר: כן, הממשלה זאת שיחקה אותה, בממשלה הזאת התנאים שלי היו הרבה יותר טובים, היה לי הרבה יותר קל, עזרו לי. אחד. אני לא חושב שיש מורה אחת או שיש ילד אחד במסגרת במערכת החינוך שיכול להגיד: כן, בממשלה הזאת עזרו לי חבל על הזמן. אין לוחם מילואים אחד שנמצא עכשיו בכמה גזרות שיכול להגיד: כן, הממשלה הזאת, תותחים. והינה, השר שיקלי, אני אחזור אליך שוב. אני אפנה אליך בשם גיסי קובי, שכרגע הוא נמצא בלבנון, מ"פ בשריון שעשה יותר מ-500 ימי מילואים. כשהוא ישאל אותי: למה לא באים להחליף אותי? למה לא כולם מתגייסים? אפשר למסור לו מה השר שיקלי אמר? אתה יכול להגיד לי למה לא מחליפים אותו?
מה עשיתם למען משרתי המילואים?
מה עשיתם? אז אני יכול לומר לך - - -
אז אני יכול לומר לך שיש לי אחד כזה בבית, שעשה מעל 500 ימי מילואים. ואתה יודע מה הבעיה הכי קשה שלו? הוא גם בעל עסק פרטי. הוא עדיין לא קיבל את הפיצויים מהמלחמה הקודמת, מהמלחמה הקודמת הוא לא קיבל. ועכשיו הניסיונות האלה ללכת מקדימה ואחורה לא עוזרים, כי בסוף אתה יודע את האמת. אתה היית שם בקור ורצית שיחליפו אותך בשמירה. וכשהסתכלת אחורה, מישהו החליף אותך. אבל מאז מלחמות ישראל הפכו להיות אינטנסיביות יותר, וכשחייל עושה 500 ימי מילואים ויש לו ארבעה ילדים בבית, ועסק, במקרה יש לו מסעדה, אז הוא בכלל מסכן, כי מי יבוא למסעדה שלא יכולה לארח כי אין לה מרחב מוגן? אז אתה גמור. ואני יכול לומר לך, אף אחד לא עוזר לו. אף אחד לא עוזר לו, אין עם מי לדבר. ולא רק שאין עם מי לדבר, גם אין מי שיחליף אותו. כשאני אומר לו קובי, אחי, יש לך ארבעה ילדים בבית, אשתך סגן אלוף בצבא, תשחרר, תגיע קצת הביתה, אתה יודע מה הוא אומר לי? אני לא יכול, יש לי חיילים. יש לי מחויבות, אני לא אעשה להם את זה.
ואני שואל אותך – איפה המחויבות שלך? איפה המחויבות של הממשלה הזאת? יש אנשי מילואים שקורסים. יש פה לא רחוק מהכנסת מאהל של הלומי קרב, אתה מכיר אותם? היית אצלם? יופי. אז אני יכול לומר לך שלפני חודש החוק שלי נפל. אתה יודע מה החוק אמר? החוק אמר: תקימו להם מינהלת, שיהיה להם מקום אחד, כתובת אחת שהם יוכלו להגיע אליה; כי היום הם מגיעים לצבא, למשרד הביטחון ולמשרד הרווחה. הם הולכים לאיבוד, הם משלמים הרבה כסף לעורכי דין שהם לא צריכים. אפילו החוק הזה, שלא עולה כסף למדינת ישראל, נפל.
ואני רוצה לשאול אותך בזמן הקצר שנשאר לי: איך אתם מסבירים את זה לעצמכם? הרי אתה תסתובב בארץ, אתה תרצה להיבחר שוב, תעשה קמפיין. אתה תפגוש אנשי מילואים, והם יגידו לך: אנחנו נשברים. וחבל שעליזה בראשי לא יושבת פה, כי הבן שלה לוחם מילואים שעשה מעל 400 ימי מילואים, ואנחנו מדברים על זה הרבה. הם נשברים. והם מסתכלים על המקום הזה ואומרים: איפה כל אותם האנשים שיכולים להתגייס למילואים ובגלל שיש להם כוח פוליטי בבית הזה הם לא מתגייסים? איך אתה מסביר להם את זה? ואתה – אני לא אומר היית, אני אומר עדיין – אתה אדם ערכי. איך אתה מסביר להם את זה?
אבל המעטפת לא מעניינת אותם, הם רוצים שמישהו יבוא להחליף אותם. הם רוצים שכולם יתגייסו לצבא.
הם רוצים שכולם יתגייסו לצבא, השר שיקלי.
אבל אתה לא מבין מה אני אומר לך. אני אומר לך הם רוצים שכולם יתגייסו לצבא. אני רוצה שיהיה - - -
גם אתה רוצה? יופי, אז אתה יודע, אפשר לעשות את זה. אפשר לעשות את זה. תבוא לפה ותגיד: אני נגד כל מתווה גיוס. יש חוק גיוס אחד, הוא לכולם.
מצוין. צריכים להיות עוד 100 כאלה. צריכים להיות עוד 100 כאלה. אתה צריך לבוא לפה ביחד איתי ולהגיד: חבר'ה, כולם מתגייסים לצבא. גם חתן מחופתו הולך להתגייס לצבא במלחמת מצווה, יותר מזה? יותר מזה? אבל אני לא צריך לשכנע אותך, אני צריך שתעזור לי, כי תראה מה קורה, הם קורסים. הם קורסים, אין מי שיחליף אותם. אני אומר לך, אין מי שיחליף אותם. אני רואה שאלו אותם אנשים. הם נשחקים, הם נגמרים, והם לא יוותרו. הם לא יוותרו. לא משנה מה יקרה – ייסגר לו העסק, יתפרק לו – לא משנה מה יקרה, הם לא יוותרו.
היום המח"ט של גיסי, שהוא בחור נחמד, שלח איגרת לכל הילדים, לכל מי שבמערכת החינוך – כנראה שהוא התבלבל, אין מערכת חינוך, אבל שלח לכל מי שבמערכת החינוך, שידעו שהילדים האלה חווים קשיים, ואולי הציונים שלהם הידרדרו. מכתב, בסדר, משהו, ניסה. ראיתי את המכתב הזה, הוא יפה. ואני שואל את עצמי – מה הממשלה עשתה בשביל אותם ילדים של משרתי המילואים? תנו להם שיעורי עזר, תתגברו אותם, תגיעו אליהם, תתמכו בהם. שר הביטחון יקצה תקציב מיוחד מהמיליארדים שיש לו, תקציב מיוחד עבור ילדי משרתי המילואים לטיפולים נפשיים, למשהו.
אז אני אומר לך, השר שיקלי, אני חי את זה. אני חי את זה, זה לא קיים.
לא קיים. רשות מקומית זה פגז.
אבל זה לא קשור לממשלה, זו הבעיה.
אין ברמת הממשלה.
אני אומר לך, אני מוריד את הכובע בפני הרשויות המקומיות. יש רשויות מקומיות שגם עכשיו – אני אומר לך, רשויות מקומיות, משם באתי. הייתי סגן ראש עיר הרבה שנים. רשויות מקומיות – אני מוריד את הכובע. גם עכשיו, כשמערכת החינוך סגורה, יש רשויות מקומיות שפתחו קייטנות בשביל להפיג את המתח ואת החרדה של הילדים. קריית אונו, ליז היא אחת מהן; הוד השרון, כוכבי הוא אחד מהם. יש הרבה ראשי ערים שעושים הכול בשביל – את המינימום שהם מרגישים חובה עבור משרתי המילואים. אבל לצערי – ואני אומר לך את זה, באמת לצערי – הממשלה הזאת עסוקה רק בהישרדות פוליטית. תודה.
2,182 מילים של רון כץ. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.