קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה לך. אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, אנו עומדים כאן היום כדי לדון באחד המסמכים החשובים ביותר, תקציב המדינה לשנת 2026. זהו לא רק מסמך כלכלי, אלא מפת דרכים ערכית. תקציב המדינה קובע מי מקבל, מי נשאר מאחור ומהם סדרי העדיפויות של הממשלה. השאלה שאנחנו חייבים לשאול את עצמנו היא פשוטה, האם התקציב הזה משרת את כל האזרחים, או רק חלק מהם?
אני אתייחס בכמה נקודות. האחת, הפער בין המספרים למציאות. על פניו, מדובר בתקציב גדול, 900 מיליארד שקל – 900 מיליארד שקלים זה סכום גדול, סכומים אדירים, סעיפים רחבים, תוכניות רבות; אבל מאחורי המספרים יש מציאות, מציאות של אזרחים בפריפריה, של רשויות מוחלשות, של החברה הערבית בכלל, והחברה הערבית והבדואית בפרט, שממשיכים להרגיש שהמדינה לא נמצאת שם בשבילם. מציאות של צעירים ללא הזדמנויות שוות, מציאות של משפחות שמתמודדות עם יוקר המחיה, מחסור בשירותים בסיסיים ותחושה עמוקה של הזנחה. כאן צריך לומר את האמת: תקציב של 900 מיליארד, ואפס צדק.
נקודה שנייה – תקציב החינוך גדול במספרים, חלש בצדק. אדוני היושב-ראש, אחד הסעיפים המרכזיים בתקציב הוא תקציב החינוך: מעל 101 מיליארד שקלים, למעלה מ-27 מיליארד לחינוך יסודי וחטיבות ביניים, כ-19 מיליארד לחינוך מיוחד ו-15 מיליארד לחינוך על-יסודי. זה נשמע מרשים, אבל השאלה איננה כמה כסף יש, אלא למי הוא מגיע. האם ילד בכפר לא-מוכר בנגב מקבל את אותו סיכוי כמו ילד ברמת השרון? האם תלמידה בכסייפה מקבלת אותם תנאים כמו תלמידה בתל אביב? התשובה ברורה – לא. ולכן צריך לומר, אין כסף; יש – פשוט, לא לנו.
הנקודה השלישית שאני מתייחס אליה – מצוקת הכיתות והתשתיות. עדיין קיימים יישובים שלמים עם מחסור חמור בכיתות לימוד, תלמידים לומדים בצפיפות, במבנים זמניים, יבילים, בתנאים לא ראויים, ותקציב הפיתוח הוא 3.2 מיליארד בלבד. (אומר בערבית.) 900 מיליארד, ותקציב התשתיות, תקציב הפיתוח, הוא 3 מיליארד. ההר הוליד עכבר. זה לא פתרון, זה פלסטר, וזו לא טעות, זו בחירה.
הנקודה הרביעית שאני מתייחס אליה – החברה הערבית בכלל, והחברה הבדואית בנגב בפרט, עם מדיניות של הזנחה. אדוני היושב-ראש, אי-אפשר להתעלם מהפערים העמוקים בחברה הערבית. במיגון יש פערים, בחינוך – פערים, בתשתיות – פערים, בביטחון האישי – פערים. זה לא מקרי, זה מדיניות, ואם מישהו בממשלה חושב שזה ייעלם, הוא טועה, כי המציאות צועקת.
הנקודה החמישית – מחסור במיגון. אנחנו חיים תחת איום, ולא יודעים איפה ולאן לברוח. יש יישובים שלמים בנגב, במיוחד הכפרים הבלתי-מוכרים, שאין בהם מיגון בסיסי, אין מקלטים, אין מיגוניות, אין תשתיות חירום. וכשנופלים טילים אין זמן להסברים. פה אני אומר לממשלה, ובעיקר לשרי הביטחון, לשר לביטחון לאומי ולשר האוצר – אתם מדברים על ביטחון, אבל לא לכולם. ולכן צריך לומר את זה ברור: ביטחון לכולם, אסור להפקיר אף אחד. הכפרים הבלתי-מוכרים מחוץ לתקציב, מחוץ למדינה. יש עשרות כפרים בנגב (אומר בערבית: ) שלא מופיעים במפות התקציביות של הממשלה. אין תכנון, אין תקצוב, אין הכרה, ואתם מצפים מהאזרחים לחיות בלי זכויות בסיסיות. צריך להקים אזור מיוחד, מסגרת תקציבית ברורה, להכיר בכפרים ולהתחיל לתכנן עתיד.
הנקודה השישית שאני מתייחס אליה – הרשויות המקומיות קורסות תחת העומס, הרשויות המקומיות הערביות והפריפריאליות לא מצליחות לעמוד בעומס. אין תקציבים מספיקים, אין מענקי איזון הוגנים, אין תשתיות בסיסיות, אבל הממשלה ממשיכה לנהל תקציב כאילו הכול בסדר, כאילו הכול בסדר, וזה לא בסדר. זה לא תקציב. זו מדיניות אפליה.
אני רוצה לומר כאן בצורה ברורה: כאשר שר האוצר בוחר סדרי עדיפויות, זה לא רק כלכלי, זה אידיאולוגיה; כאשר השר בן גביר מדבר על ביטחון, הוא מדבר על ביטחון סלקטיבי; וכל שר אחר שמדבר על זהות, מתעלם מזהות שלמה של 21% מכלל החברה – החברה הערבית של אזרחים במדינה. אבל אנחנו כאן כדי להזכיר: יש גם אזרחים ערבים במדינה הזו, והם לא שקופים.
אדוני היושב-ראש, בסוף זה לא רק כסף, זה ערכים – באיזו מדינה אנחנו רוצים לחיות ולהיות? האם במדינה שמחזקת את החזקים או מדינה שמרימה את החלשים, במדינה של אפליה או מדינה של שוויון? אז אני קורא מפה לממשלה לתקן, לאזן, להשקיע באמת בפריפריה, להשקיע בחינוך, להשקיע במיגון, להכיר בכפרים – לא בסיסמאות, במעשים. כי בסוף תקציב הוא לא רק מספרים, תקציב הוא אמירה. ואם התקציב הזה לא מבטיח שוויון, הוא לא תקציב שאנחנו צריכים.
סיכום בערבית: (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ) 79 הרוגים מתחילת השנה (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ). ואני מסיים גם (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ). אני מסיים, שלב סיום (אומר דברים בשפה הערבית, להלן תרגומם: ).
688 מילים של סמיר בן סעיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.