קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב בראש, השר ואלה שמאזינים לאו דווקא במליאה כאן, אני מבקש להצטרף לקודמיי ולכל עם ישראל שמתאבלים היום על נפילתו של סמל משה יצחק הכהן כץ, השם יקום דמו. אנחנו שולחים תנחומים מעומק הלב למשפחה ומתפללים יחד עם כל בית ישראל שהקדוש ברוך הוא יאמר לצרותינו די וישלח נחמה ורפואה לכל הפצועים והכואבים.
בעוד שלושה ימים נסב סביב שולחן הסדר ונקרא בהגדה. "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו ועכשיו קירבנו המקום לעבודתו" – למה אנחנו מזכירים את זה? כדי שנזכור שכל המהות שלנו, כל הסיבה שאנחנו כאן, היא בשביל העבודה הזו, בשביל התורה והמצוות. זה הייעוד שבעבורו קירב אותנו השם. ואנחנו מתפללים בימי החג "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו, ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצותיך, וקירבתנו מלכנו לעבודתך".
אנחנו לא זקוקים לחוקים, או החלטות או ההסכמות, כדי לעמוד על זכותנו להיות כאן, בארץ ישראל, וללמוד תורה. הזכות הזו, הזכות שלנו על הארץ הזו, איננה זכות אזרחית שנוצרה ביום בהיר אחד בשנת תש"ח, 1948. היא לא פרי של משא ומתן ולא תוצאה של פשרה כזו או אחרת. הארץ הזו שייכת לעם היהודי. ההבטחה שניתנה בתורה לאברהם, יצחק ויעקב היא הקושן האמיתי והיחיד על האדמה הזו.
מי שחושב שלימוד התורה שלנו זקוק להכשר של ספר החוקים פשוט טועה בכתובת. אנחנו פה, בארץ, כי זה הבית שלנו מכוח האבות, ואנחנו לומדים תורה כי זה הדבר העליון ביותר, המהות שלשמה קרבנו המקום לעבודתו. התורה היא אוויר לנשימה ואף אדם לא מבקש רשות או מחכה לחוק כדי לנשום.
הזכות הזו איננה מותנית בחתימה של פקיד כזה או אחר, לא בחתימה של פקיד באוצר, גם לא בהחלטה של שופט או יועצת משפטית. בשביל יהודי חרדי התורה היא זכות, אבל היא גם החובה המוסרית והקיומית הכי בסיסית שלו. כאשר אנחנו יושבים ולומדים תורה אנחנו לא עושים טובה לאף אחד – אנחנו עושים טובה לעצמנו, ואנחנו בטח לא צריכים אישור מאף אחד.
היום מתפרסמת בעיתון המבשר ידיעה אשר אותי באופן אישי מרגשת ממש. הידיעה מבשרת על איתור מקום קבורתו של הרב הקדוש רבי משה "המגיד מישרים", זכר צדיק לברכה, בהר הזיתים, הלוא הוא הגאון רבי משה מגיד ריבלין, אבי משפחת ריבלין המעטירה בארץ ישראל, שגם אני נמנה עם צאצאיו. רבי משה מגיד, שנולד בשקלוב - -
- - רבי משה מגיד, שנולד בשקלוב והיה מתלמידי הגר"א נודע בכינויו "המגיד דורש ציון". הוא לא רק דרש על ציון, הוא חי את ציון. בשנת תר"א, לפני למעלה מ-180 שנה, הוא עזב את הכול ועלה לארץ ישראל. בדרכו הוא נפגש עם משה מונטפיורי כדי לדון בדרכים לחיזוק היישוב היהודי והגיע לירושלים יחד עם מרנא רבי שמואל סלנט, זכר צדיק לברכה, כדי להקים כאן עולה של תורה.
במשך שנים מקום קבורתו היה בגדר תעלומה, עד לפני שבועיים. והינה, דווקא עכשיו, לפני שבועיים, נחשפה מצבתו מתחת לסלע ענק בהר הזיתים, לאחר שנמצא הרישום בפנקס העתיק של החברה קדישא הספרדית. לפני כמעט 200 שנה, סב סבי עלה לכאן, לארץ ישראל, הוא עלה לפה כדי ללמוד תורה, הוא עלה לפה כי הוא ידע שזו הארץ שלנו מכוח ההבטחה לאבותינו אברהם, יצחק ויעקב. וכפי שאמר מרן הגאון, רבי יוסף צבי דושינסקי, זכר צדיק וקדוש לברכה, לפני הקמת המדינה, כשהוא הופיע בפני הוועדה של האו"ם – הוא עלה לארץ מפני שחלק נכבד מהמצוות שכתובות בתורה, אפשר לקיימן רק בארץ ישראל.
כשהוא, המגיד, משה ריבלין, עמד כאן על האדמה הזו ודרש למען ציון וירושלים, לא הייתה כאן מדינה ולא היו כאן פקידים שייתנו לו הכשר לחיות כיהודי. המצבה שלו, שנתגלתה עכשיו בעומק האדמה בהר הזיתים, היא דוגמה לקושן האמיתי שלנו. היא מוכיחה שהתורה חפורה כאן עמוק בסלעים, הרבה לפני שמישהו חלם על הקמת מדינה.
אז כשבאים היום ואומרים לנו שהזכות שלנו לחיות כאן וללמוד תורה היא על תנאי, או שהיא תלויה בהסכמות שלכם, אני מראה את המצבה של רבי משה מגיד. אנחנו לא אורחים פה. אנחנו המשך ישיר של אותם דורות שמסרו נפש על התורה בירושלים, ואף אחד לא יוכל לעקור קשר שנחתם בדם וברוח לפני מאות שנים.
מי ששורשיו נטועים בעומק של 200 שנה מתחת לסלעים בהר הזיתים לא מפחד מאיומים, לא מסנקציות של שנה או שנתיים, או מעצרים של חודש או חודשיים. אנחנו פה כדי להישאר וללמוד תורה, בדיוק כמו שהיינו פה תמיד. סב סבי, הרב הקדוש רבי משה מגיד זצ"ל, עלה לירושלים כאמור בשנת תר"א. הוא כיתת את רגליו בדרכים אל דרכו לארץ ישראל, אסף כספים לביצוע היישוב והקים כאן עולה של תורה כמעט 20 שנה לפני שבכלל נולד בנימין זאב הרצל וחלם להקים את ההסתדרות הציונית. הוא כבר בנה את ירושלים למעלה מ-30 שנה לפני שחיים ויצמן נולד וחלם להיות נשיא המדינה, והרבה הרבה לפני שזאב ז'בוטינסקי נולד וחלם להקים את בית"ר.
כשמנהיגי הציונות החילונית עוד לא היו אפילו בגדר מחשבה, במשפחות החרדיות כבר חפרו את היסודות של היישוב היהודי בירושלים ובארץ ישראל. כשהתנועות השונות עוד לא חלמו על הקמת מדינה, סבי כבר מסר נפש על לימוד התורה בין החומות. הוא לא חיכה להרצל, הוא לא חיכה לקונגרס הציוני והוא בטח לא חיכה לבן גוריון ובן צבי. הוא עלה לפה כי הוא רצה לקיים את מצוות התורה בארץ ישראל, והוא חי פה כי זו הארץ של אבותיו.
אני לא צריך חיזוקים לזכות שלי ללמוד תורה פה בארץ ישראל. עשינו זאת כאן בירושלים, בטבריה ובצפת, הרבה לפני קום המדינה, והזכות שלנו לכך מושתתת על התורה עצמה. אנחנו לא אורחים פה ואנחנו לא זקוקים להכשר משפטי כדי לנשום את אוויר התורה בארץ האבות, אבל לא ייתכן שהקמת המדינה בתש"ח תשמש ככלי לרדיפת עולם התורה. הרי עצם הקמתה של המדינה היהודית, לא מדינת ישראל, הייתה אך ורק מתוך הכרה שזכותו של העם היהודי על הקרקע הזו, זכות ששורשיה נטועים עמוק בתורה. כל הצדקה לקיומה של המדינה כאן אל מול אומות העולם היא אותה הבטחה אלוקית לאברהם, ליצחק וליעקב.
אפילו האו"ם, כשהוא נתן את פיסת האדמה הזו, הגדיר אותה דווקא כמדינה יהודית. הוא לא דיבר על מדינה ישראלית. היה לו ברור שהיא שייכת לעם היהודי, כי גם שם ידעו את מסורת האבות. המדינה הזו הוקמה מתוך ההבנה הבסיסית – היא כאן כדי לתת לכל יהודי את האפשרות להיות יהודי. במגילת העצמאות, אם מישהו מסתמך על כך, התחייב בן גוריון כי המדינה תפתח לרווחה את שערי המולדת לכל יהודי. לא הייתה שם שום כוכבית. יהודי בארץ ישראל לא צריך להוכיח נאמנות לפי מדדים פוליטיים משתנים; הוא לא צריך להוכיח את יהדותו – את יהדותו, כן. זכותו של כל יהודי לחיות כאן, ועל אחת כמה וכמה כשהוא חי בדרך התורה זכותו צריכה להיות בלתי מעוררת.
כדי להצדיק את קיומה כמדינה שמהווה בית לאומי לעם היהודי, כפי שהוגדרה בהצהרת בלפור, חוקקה המדינה בשנותיה הראשונות את חוק השבות, חוק שיש בו אומנם חורים אחרים שאין זה הרגע לעסוק בהם, אבל מהותו של החוק הייתה ברורה: כל יהודי זכאי לעלות ארצה ולחיות בה. לא נכתבו שם תנאים ולא נקבעו שם סייגים. לא כתוב בחוק השבות שיהודי זכאי לעלות לארץ רק אם הוא מבטיח לשרת בצבא ולא כתוב שם שזכויותיו פוקעות כאזרח אם הוא בוחר להקדיש את חייו ללימוד תורה.
באותן שנים המדינה לא הייתה מעזה לחוקק חוק כזה, למה? כי כולם הבינו שהזכות של יהודי על ארץ ישראל היא זכות קיומית, זכות שנובעת מעצם היותו יהודי, ולא פרס על שירות כזה או אחר. אבל היום מנסים להמציא פה סדר חדש. מנסים להעביר כאן בהחלטות שיפוטיות ומסמכים חסרי סמכות של יועמ"שים סלקציה בין יהודים. יהודי שאינו לומד תורה – הוא מקבל את כל הזכויות, הוא נאמן, אבל יהודי שלומד תורה, אותו מסמנים; עליו מבקשים להטיל סנקציות, אותו רוצים להוציא אל מחוץ לגדר.
המדינה הזו הוקמה כדי להיות מקלט ובית לכל יהודי באשר הוא שם. אני אומר כאן ברור שהמשקולת בעת הדיונים באומות המאוחדות בשנים תש"ו-תש"ח, 1948-1946, של בעד מדינה או נגד מדינה הייתה הטבח וההרג של 6 מיליון יהודים באירופה. ברגע שמתנים את הזכויות הללו, מוחקים את המושג יהודי והופכים את המדינה למשהו אחר לגמרי. זה בעצם אומר שנכדים או נינים של נרצחי השואה אולי אינם זכאים לחיות במדינה הזו, במדינה היהודית, אם הם לומדים תורה.
אני רוצה לומר כאן: אל תתבלבלו. אם מישהו יעז לומר שאנחנו לא בני אדם עם זכויות או ינסה להתחשבן איתנו ולסגור לנו את הגמרות, אנחנו לא נשב בחיבוק ידיים. אם ינסו לגנוב מאיתנו את הזכות ללמוד תורה, אני אומר כאן מעל הבמה: דעו לכם שיש לנו סדרי עדיפויות משלנו. יש הרבה דברים אחרים שנסגור לפני שנצטרך לסגור את הגמרא, או שמישהו אחר יצטרך לסגור לפני שאנחנו נצטרך לסגור את הגמרא. אנחנו לא נהסס ונפנה לכל העולם לזעוק נגד הרדיפה הזו.
אם אתם חושבים שתוכלו להפוך את הזכות היסודית שלנו כאן ללמוד תורה למשהו שמותנה בחשבונות ובמספרים, דעו לכם שאתם פוגעים בבסיס המוסרי שעליו המדינה הזו עומדת. אם יהודי בארץ ישראל לא יוכל לחיות כיהודי וללמוד תורה ללא איומים וסכנת מעצר, אז אתם אלה שמוותרים על המהות של המדינה הזו. אנחנו לא נתנצל על הזכות הזו ואנחנו לא נבקש רשות לקיים את מה שהבטחנו לאבותינו ולבורא העולם.
מי שחושב שהוא יכול לבוא ולומר לנו: אם לא תעמדו בתנאים שלנו לא תהיה לכם זכות קיום כאן, פשוט לא מבין היכן הוא חי. הארץ הזו, כמו שהתורה אומרת, מקיאה את כל מי שלא מכיר בקדושתה. אנחנו פה כי קיום התורה פה. אם חלילה לא תהיה כאן תורה, מה יש לנו לעשות פה? מה ההבדל בין תל אביב לברלין, או מה ההבדל בין ירושלים לניו יורק? רק התורה היא זו שקושרת את העם הזה לאדמה הזו בקשר שבאמת אי-אפשר להתיר אותו בשום חוק.
אני פונה אליכם, לאותם אלה שגם בעיצומה של מלחמה מול איראן עוסקים ברדיפה של לומדי התורה, מי בהסתה ציבורית ומי בהחלטות משפטיות מנותקות – עצרו. אתם מנהלים קרב נגד עצמכם. אתם מנסים לכרות את הענף שעליו כולנו יושבים. אל תטעו בנחישות שלנו. מי שחושב שסנקציות או מעצרים יכניעו את מי שמסר את נפשו במשך דורות על לימוד תורה פשוט לא למד היסטוריה. אנחנו לא נישבר ולא נשברנו – אנחנו רק מתחזקים מול הרדיפה.
בעוד שלושה ימים, כשנשב בליל הסדר, אנחנו נגיד בביטחון: לשנה הבאה בירושלים הבנויה. ירושלים הבנויה היא לא רק עיר של בניינים וכבישים – היא עיר שקול התורה מהדהד בה ללא פחד. זו עיר שבה יהודי לא צריך להתנצל על כך שהוא דבק במורשת אבותיו ולומד תורה ומקיים את המצוות.
אני קורא לכם מכאן: אל תהיו אלו שייזכרו בהיסטוריה כמי שניסו לסגור את הגמרות בארץ ישראל. עצרו את הרדיפה. תנו לנו לחיות כיהודים באמונה שלנו כאן, בארץ ישראל. אל תבחנו את הנחישות שלנו, כי התורה היא הנצחית, ואתם – אתם רק עוברים ושבים בתוך הנצח הזה. אני מאחל לכולם חג כשר ושמח, לכל בית ישראל.
1,674 מילים של מאיר פרוש. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.