קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, היום נכדתי נעמי בת שנה.
תודה רבה. בואו רגע שנייה נדבר על השנה הראשונה בחייה. אני רוצה להתחיל בזה שיש לה כבר ארבע שיניים למעלה ושתיים למטה, ושבעיניי מעולם לא זחלה יפה יותר תינוקת בעולם. בשנה הראשונה לחייה – – –
לא. לצערנו, לא. בשנה הראשונה לחיי נכדתי פעם אחת היא התעוררה מזה שלא רחוק מביתה התפוצץ מחבל מתאבד, והוריה היו צריכים להרגיע אותה. היא ילדה שמחה, אז היא לא עשתה מזה עניין גדול. פעמיים היא התעוררה מהתקפות של טילים בליסטיים מאיראן. שלוש או ארבע פעמים היא התעוררה מהתקפות של טילים מתימן. ארבע או חמש פעמים היא התעוררה מהתקפות של טילים מעזה ומלבנון. לקחו אותה פעם אחת להפגנה, היא לא אהבה את זה, אז הם חזרו הביתה. והיא חיה במדינה קרועה, עצובה, שבורה, מפויחת, שבה אנשים צעירים בגיל של ההורים שלה מסתכלים סביבם ואומרים: לאן זה הולך, הדבר הזה?
אני רואה פתאום על אבא שלה ואימא שלה, אנשים צעירים וחייכנים, הרבה פחות פוליטיים מהסבא, שהם מסתכלים סביבם ואומרים לעצמם: אוקיי, לאיזו מדינה אנחנו הולדנו אותה? כי הם שמחים בשמחות הקטנות יחד איתנו, ומושיבים את סבא בימי שישי לנגן לה "עייפה בובה זהבה", ואני מנסה להסביר להם שהבובה הזו זהבה עייפה מאז שאבא שלה היה בגיל שלה. והם קצת מנסים להסתיר ממני את זה שיש להם שאלות קשות על המקום שאליו הגיעה המדינה שבה הבת שלהם גדלה.
ואני לא רוצה להפוך את נכדתי לפוליטית, אבל באמת השאלה מופנית לבניין הזה: האם אתם חושבים שעשינו עבודה טובה לגבי העולם שבו היא גדלה? אני רוצה להפנות את השאלה הזאת לממשלה, כי היא אחראית לגורלה. ככה זה במדינות דמוקרטיות – מדינות דמוקרטיות אחראיות לא רק לחיילי צה"ל ולא רק לכלכלה, הם גם אחראיות לתינוקת בת שנה, כי הן אמורות לתאר לה איזשהו סוג של עתיד טוב יותר.
ההורים של נעמי – שמה נעמי, אני לא יודע אם אמרתי את זה. ההורים של נעמי הם הדור הראשון של אזרחים ישראלים שיחיו טוב פחות מהוריהם. הבן שלי עובד בחברה בתל אביב והוא מרוויח יותר מאבא שלו, אבל אין לו שום רעיון אפילו איך תהיה להם דירה. והם מחפשים גן. זה יעלה 4,000, 3,000, 5,000 – סכומים שהם לא יודעים איך הם ישלמו, ובגיל 30 ומשהו הם צריכים לבקש עזרה מהוריהם. והם דור שלם כזה שאומר: מה קורה? אנחנו עובדים נורא קשה, אנחנו ממלאים את הצד שלנו בחוזה הישראלי. היינו בצבא, אנחנו מרוויחים למחייתנו, אנחנו מגדלים את הבת שלנו באהבה ובשמחה יחד עם הכלב שגב והחתולה סוזי. הם אפילו לקחו כלב – יש להם כלב עם כיסא גלגלים. זה כלב נכה שנפגע בתאונה, והרגליים האחוריות שלו – הם רצו שהילדה שלהם תגדל כשהיא מסתכלת ורואה מה זה דאגה לחסרי הישע. זה משהו בדרך שבה הם מסתכלים על העולם.
אני באמת שואל את הבניין הזה, ובעיקר את הממשלה, אם הם חושבים שהם עושים עבודה טובה בעיצוב ובבניית העולם שבו גדלה נכדתי נעמי בת השנה. אנחנו נתכנס מחר כל המשפחה, וסבתא רבתא בת התשעים שלה תעשה עוגת פרג של הונגרים, ונשים שני נרות, ונשיר "היום יום הולדת" ו"בשנה הבאה", כי זה מה שאנחנו עושים בכל שנה. אני אגיד משהו מצחיק, כי זה תפקידי בכוח. אני מסתכל עליה, אבל אני בעיקר רוצה להתנצל בפניה, ואני חושב שאתם צריכים להתנצל בפניה, אתם, ממשלת ישראל. זאת לא המדינה שתכננו בשבילה. זאת לא המדינה שהיא צריכה לגדול בה. זה כישלון. אם תינוקת בת שנה, זיכרונותיה מאוכלסים כבר עכשיו בטילים ובממ"דים והפגנות וצער וכאב, והיא לפעמים שולחת יד כי היא מנסה להבין מה זה הדבר הצהוב הקטן שסבא לובש על דש הז'קט שלו – מה אני אגיד לה? שזה בגלל שיש 59 חטופים בעזה? ולמה שאני אסביר לתינוקת בת שנה מה זה מנהרות או מה זה חמאס?
בסוף, זה מבחנכם הגדול. אם הורים צעירים מסתכלים על התינוקת שלהם ואומרים לעצמם: זאת לא המדינה שתכננו לה, אז הממשלה הזאת נכשלה כישלון גדול יותר ועצוב יותר מכל מה שכל הנאומים שלכם יכולים לתאר פה הלילה. תודה רבה.
625 מילים של יאיר לפיד. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.